תכף יגיע הראשון בספטמבר, הורים עייפים ידשדשו בשמחה אחרי ילדיהם לבתי הספר, אמהות מפוחדות ישלחו את תינוקם בפעם הראשונה למעון או למטפלת, שר החינוך וכל הח"כים יצטלמו כל אחד עם ילדיו או נכדיו בפתח מוסדות החינוך, כתבות שלמות יכתבו על סוף החופש והחזרה המיוחלת (מצד ההורים) והלא רצויה (מצד הילדים) למסגרות, ואלפי ילדים מגיל 0 ועד 18 שיתרגשו או יחששו או אפילו לא ישימו לב יותר מידי יכנסו בשערי שנת הלימודים החדשה, וכולם יריעו.
ואני? אני אקום בבוקר ואלך לעבוד כמו בכל בוקר אחר ורגיל, ולא אלבש בגדים חדשים כמו שהייתי עושה כתלמידה, ולא אשב בכיתה עם חלומות ופחדים מהשנה החדשה, ולא אלביש ואצייד ואשלח אף ילד או ילדה למקום חדש או מוכר, ולא אעטוף ספרים לי ולאחיי שכבר בגרו, ולא אחזור בריצה הביתה לספר לאמא איך היה היום הראשון וגם אף אחד לא ירוץ לספר לי מה אמרה לו המורה ביום הזה של תחילת השנה.
אני פשוט אלך לעבודה ואחזור הביתה בסופה כמו בכל יום אחר. וכל החגיגיות של היום הקדוש שמייחלים אליו כל כך הרבה אנשים בכל שנה בקיץ תחלוף על פני עם צביטה בלב, עם געגוע למה שהיה בהיותי ילדה וכיסופים למה שיהיה לכשאהיה אמא, וארצה ואחכה לחזור להיות חלק מהעולם החוגג, המצפה, החושש, המקווה, החולם, העייף, המתלבט והמתפלל, חלק ממעגל החיים.
ואני יודעת שרבים יגחכו ויאמרו לי מה נהיה לך, תהני מחיי החופש והדרור, זהו זמן שלא יחזור, אבל בסוף בסוף בלילה אני מסתובבת בין קירות, בין חלקים של חלומות ומחכה להיות משהו, מישהו, להיות מישהי שנותנת ומעניקה ומפנקת ואוהבת ומרחמת וחומלת וכועסת גם לעיתים, ומתפללת וכוספת לצאצאים וצאצאי צאצאים יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה.
ולמרות זאת ביום הזה שכולם סופרים לבואו אני אשמח ואהנה מיומי הרגיל שיתרגש עלי ואודה לה' על חיי, ואזכור ואזכיר שלכל זמן ועת לכל חפץ, ואתכונן בליבי ליום בו אצטרף גם אני לעולם האמהות שכשיבוא אהיה כל כך מותשת ועייפה אחרי חופש גדול עמוס בנתינה שאפילו להתגעגע ליומיום ולשקט של עכשיו לא יהיה לי כח ואשתדל פשוט לחיות ולשמוח :)
החגיגה ש(לא) תהיה לי בראשון בספטמבר
תכף מגיע היום המרגש שכל ההורים מחכים לו, החזרה ללימודים. ביום הזה אני פשוט אלך לעבודה כמו בכל יום רגיל, ההתרגשות החגיגית תחלוף על פני בלי שום משמעות. אהבה פז בטור אישי על התחושות לקראת ה1 בספטמבר
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו