לפני מספר ימים, קיבלתי פניה בזו הלשון: "קראתי מקרה שפרסמת, והחזרת אותי 12 שנים לאחור, כרווק בן 45 שיצא עם בחורה בת 40 שנה ולא יצא מזה כלום. למרות שהיה לנו טוב ביחד והיא דחפה מאוד לחתונה, הרגשתי שאני לא יודע מה אני רוצה מעצמי (חסכו ממני את צקצוקי הלשון. הבנתי שזה מוזר וטיפלתי בעצמי).
ואז, שנתיים אחרי שנפרדנו בכאב, חבר שלי אמר שהוא שמע, כי אותה בחורה שכל כך אהבתי אבל לא היה לי את האומץ לצאת איתה, מתכוונת לעשות שליחות בארצות הברית בתור מחנכת ומורה לעברית באחד מבתי הספר בארצות הברית, ורק שאדע שהיא מתכוונת לטוס ביום חמישי.
אחרי שהוא אמר לי את זה הייתה לי תחושת בטן קשה ביותר, והרגשתי שאם אני לא עושה מעשה דרסטי, אני אאבד אותה לנצח. אבל מה בדיוק אני אמור לעשות? להופיע אצלה באמצע החיים ולהגיד לה: 'תקשיבי יש לי תחושה שאם את טסה זה יסתום סופית את הגולל על הסיכויים שלנו, ולכן אני מבקש ממך שתתני לי עוד צ'אנס?' זה נראה לי גם הזוי, גם לא פייר, ומי אני בכלל שאופיע אצלה ככה באמצע התכניות שלה ואבקש ממנה לשבש לה אותם?
גם ככה השארתי אותה עם לב שבור, ולקח לה מעל חצי שנה להתגבר עלינו, אז עד שהיא כבר המשיכה הלאה אני אבוא ואהרוס הכול? אבל חבר שלי, שהיה אז רווק גם הוא, רק הסתכל עליי ואמר לי: "עזוב אותך שטויות. לך עם תחושת הבטן שלך. המצב ביניכם של לצאת ולחזור ולהחליט לא להחליט גם ככה מוזר ומשוגע אז אולי אתה צריך לעשות משהו משוגע".
אני זוכר את זה כמו אתמול, עוד באותו היום, אזרתי את כל כוחות הנפש שלי ושלחתי לה הודעת SMS אם היא בכלל בבית. היא נדהמה בכלל מההודעה ורק החזירה לי סימן שאלה. שלחתי לה שוב שזה חשוב ואני צריך לדעת אם היא בבית. היא ענתה שכן. אני זוכר שהשניות האלו עד שהיא ענתה לי נדמו לי כנצח.
ואז, כמו משוגע לקחתי את המכונית שלי, הלב שלי דפק כל כך חזק שעוד מעט הוא יצא לי מהמקום ונסעתי לבית שלה מירושלים לפתח תקווה, כולי רועד תוך כדי הנסיעה. הגעתי, מזיע כולי, לא מצליח להפסיק את הרעידות ולחצתי על האינטרקום. שוב שניות שנראו לי כנצח.
ואז, הקול שלה שרעד גם הוא שאל: 'מי זה?'. לקחתי אוויר ואמרתי את השם שלי. הדלת נפתחה. עפתי למעלה, לא יכול לחכות למעלית, מחכה עכשיו ליד הדלת שלה מתנשף ומתנשם כולי. היא פתחה לי את הדלת, ואז אמרתי לה מכל הלב: "תקשיבי, אני אידיוט. אני יודע שאני אידיוט. ושנינו יודעים שאני אידיוט. עכשיו אחרי שהסכמנו על הדבר הזה, אני רוצה להגיד לך שרק עכשיו הבנתי עד כמה שאת חשובה לי, ועד כמה שאני לא רוצה לפספס אותך, ועד כמה שאני רוצה פשוט להתחתן איתך" (את המילים האלו אני יודע שאזכור עד 120).
היא עמדה מולי והחליפה צבעים. ולא ידעה מה להגיד. ואז היא אמרה לי עם דמעות ומבט נדהם: 'אם זו איזה מתיחה שלך, תדע שאני אהרוג אותך, ואני לא צוחקת. הזמנתי כבר כרטיסים'. 'אני אשלם לך עליהם' השבתי. 'זו כנראה הצעת החתונה הכי הזויה שאי פעם הייתה בעולם, אבל זו הצעת החתונה הראשונה שלי אי פעם בחיים' (גם את המילים האלו אזכור עד 120).
ביום שהיא הייתה אמורה לטוס סגרנו סופית, והוורט התקיים בבית של ההורים שלה. אחרי חודש התחתנו. היא ביטלה כמובן את הנסיעה, והתנצלה מאוד בפני הקהילה שגילתה הבנה לעניין, ואמרה שעל דברים משמחים כאלו הם מוכנים תמיד לקבל ביטולים.
מאז ברוך השם אנחנו אנחנו נשואים פלוס ארבעה ילדים, ואני לא אשכח את הרגע ההוא שהחלטתי לעזוב הכול, להיות משוגע ופשוט ללכת ולמצוא את הבחורה שלי ולעשות הכול בכדי שהיא תסכים להיות איתי. גם אם זה נשמע הכי מופרע והזוי בעולם.
מקווה שבזכות הסיפור שלי, עוד בחורים ובחורות ילכו עם הלב שלהם, ועם השיגעון שלהם, ויעשו הכול בדרך להשיג את האחד או האחת שלהם. שיהיה לכולנו בעזרת השם רק אושר ושמחות".