"אני מרגישה שהוא לא רואה אותי. הוא שואל 'מה שלומך' אבל לא באמת מחכה לתשובה. כשאני מספרת לו מה עבר עליי ביום, איך הרגשתי, מה היה לי קשה, הוא ישר מנסה לפתור: זה לא נורא, פשוט תגידי לה, מה את לוקחת ללב. אבל אני לא רציתי פתרון. רציתי סך הכל קצת תמיכה והקשבה. קצת אמפתיה. לפעמים אני מרגישה כמו רעש רקע בחיים שלו. אני מדברת, והוא בפלאפון או מהנהן, אבל אני מרגישה שהוא לא איתי. וכשאני אומרת לו משהו ומנסה להעיר את תשומת ליבו הוא רק מצטדק. אוף, למה הוא לא מבין אותי?".
"אני מרגיש שכל מה שאני עושה לא מספיק לה. אני עובד קשה. משתדל. באמת מנסה להיות שם. אבל תמיד יש לה משהו להגיד. שהשארתי כלים בכיור, שלא התקשרתי באמצע היום, שלא שמתי לב שהיא עייפה. וכמה שאני מנסה - זה אף פעם לא נראה לה. לפעמים אני מרגיש שהיא פשוט לא רואה אותי ואת המאמצים שלי. וכשאני כן מדבר, היא אומרת שאני סגור. אבל כשאני נפתח - היא מתקנת אותי ומעירה.
אז אני שותק. אוף, למה היא לא מבינה אותי?".
שניהם רוצים ומחפשים את הקרבה, אבל משהו לא עובד
אני רוצה לנסות אתכם תרגיל - אם הייתי שואלת אתכם מה לדעתכם הבעיה של הזוג המוצג לפניכם - מה הייתם עונים? קחו לכם רגע אחד לחשוב. את שני השיתופים האלו אני שומעת לא מעט אצלי בקליניקה. גבר ואישה יושבים לפניי, שניהם רוצים ומחפשים את הקרבה, רוצים את תחושת היחד. ואיכשהוא משהו שם לא עובד, כל אחד מהם נושא לבד את כאבו ואת התחושה שלא רואים אותו ובעיקר שלא מבינים אותו.
ולכן אני מניחה מן הסתם שרובכם הייתם עונים שיש להם "בעיית תקשורת". אולי אפילו הייתם מציעים לכל אחד מהם לדבר בכנות את שעל ליבו ומתוך כך הם יוכלו להתקרב. למה? כי לרובנו יש נקודת הנחה שזוגיות טובה זה בעצם תקשורת טובה. האמנם?
זאת לא בעיית תקשורת
האמת היא, שכשאני מקשיבה לשני הקולות, של הגבר ושל האישה, אני לא שומעת בעיית תקשורת. להפך. אני שומעת שני אנשים שמצליחים לבטא את עצמם בצורה ברורה ומדויקת. כל אחד מהם יודע להסביר מה הוא מרגיש, מה חסר לו, ואפילו מה הוא היה רוצה שישתנה. היא מצליחה לומר שהיא זקוקה לנוכחות, להקשבה אמיתית, לתגובה שמכירה ברגש שלה לפני שמציעה לו פתרון. והוא מצליח לבטא עד כמה הוא מתאמץ, עד כמה חשוב לו להיות בסדר בעיניה, וכמה מתסכל עבורו לגלות שמה שהוא נותן לא מתקבל. הם מדברים, הם מסבירים, הם מרגישים, הם פוגשים. במילים אחרות, התקשורת עצמה דווקא מתקיימת היטב.
אז מה בעצם לא עובד? מה שלא עובד כאן הוא לא צינור התקשורת, אלא הפער או יותר נכון האופן שבו הם מתמודדים עם הפער ביניהם. יש ביניהם פער בציפיות, פער בתגובות הרגשיות, פער בהבנה מה נחשב "נוכחות", או מה פירוש "להיות שם". יש ביניהם חוסר הסכמה: היא מצפה שהוא יתנהג בצורה מסוימת, שיהיה איתה אחרת, שיגיב באופן מסוים. הוא מצפה שהיא תראה את המאמץ, שתכיל את הדרך שלו, שלא תבקר אותו כל הזמן. כל אחד מהם לא מצליח לקבל את העובדה שהצד השני פשוט לא כמוהו.
זה כאב עמוק יותר, וזה בדיוק המקום שבו קורה השינוי
ואז, במקום לפגוש את הכאב של הפער, את חוסר השליטה, את התסכול, הרבה יותר קל לקרוא לזה "בעיית תקשורת". הרי אם זו בעיית תקשורת אז אולי צריך סדנת תקשורת. או לקרוא מדריך. או ללמוד שפה זוגית חדשה. אבל אם זו לא בעיית תקשורת אלא כאב עמוק יותר, כזה שאומר: "אני לא מצליחה לגרום לו לראות אותי" או "אני לא מצליח לגרום לה לאהוב אותי כמו שאני" - אז אנחנו נפגשים עם חוסר אונים. עם פחד. עם חוסר ביטחון. עם אכזבה מציפייה שלא מולאה.
וזה בדיוק המקום שבו קורה השינוי. כי אם את מסכימה לשחרר את הניסיון לתקן את האיש שלך, ואם אתה מפסיקה להיאחז בפנטזיה על איך היא אמורה להיות, אתם יכולים לפגוש את עצמכם. אתם יכולים לשאול את עצמכם: "למה כל כך קשה לי כשהוא לא מגיב בדיוק כמו שדמיינתי?" או "למה כל ביקורת שלה חודרת כל כך עמוק?". אתם יכולים לזהות את הפצע שמתחת: אולי צורך באישור, אולי פחד מדחייה, אולי כאב ישן שלא קיבל מענה.
וביחד כשאתם נוגעים שם, משהו נרגע. אתם מפסיקים לדבר כדי לשכנע. אתם מתחילים לדבר כדי להיפגש. כשאתם בנוכחות אמיתית עם מי שמולכם, בלי ניסיון לשנות, אלא רק להכיר, אז גם התקשורת נראית אחרת. לא כי היה שיפור בקליטה, אלא כי שיניתם את הלב שמדבר. וזה, אם תשאלו אותי, הבסיס האמיתי לזוגיות מיטיבה. לא תקשורת מושלמת, אלא פגישה של לבבות אנושיים בתוך הפער.
בת-חן וייל היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com. להצטרפות לקבוצות הווטסאפ לנשואות צרי קשר במספר 0525445887