הריחוק שנגזר על בני הזוג בשבעת הימים הנקיים מעלה לא פעם קושי גדול. בעבר, רוב השיח אודות ימים אלו עסק בשאלת הפוריות ועקרות הלכתית. בשנים האחרונות עולים שוב ושוב קולות ששואלים דווקא על ההקשר המיני של ימים אלו. איך עוברים אותם ? מי שומר עליהם? האם ואיפה אפשר להקל?
הפרק הנוכחי בפודקאסט "בגוף ראשון" מעלה את הקונפליקטים לדיון ומשמיע את הקול הגופני וההלכתי ומנסה לברר כיצד יכולים שניהם ללכת יחדיו, טרם הפודקאסט מוקרא מכתב של אישה ובו היא טוענת במכתב ציני ומלא כאב כי "ההלכה מאלצת אותה ללכת כנגד הטבע הגופני שלה".
המכתב מלא שמוקרא בפודקאסט לפניכם:
עונתה
כשהייתי באולפנא אמרו לי לא פעם "את לא מבינה מה עובר בראש שלו". מתחשק לי פעם אחת לספר למישהו מה עובר בראש שלי. או יותר נכון, איך מה שעובר בראש שלי קשור למה שקורה בגוף שלי. ניסית פעם להדליק מדורה בחורף? זה אפשרי, אך כרוך בלא מעט מאמץ ותסכול. ניסית פעם להדליק מדורה בקיץ? גפרור אחד, ויש לנו בעירה. מן הסתם, העונה משחקת תפקיד.
בגוף שלי מתחלפות העונות לאורך החודש: זה אומר שישנם ימי "קיץ" שבהם החשק המיני מתעורר ללא קושי, וישנם ימי "חורף" שבהם אני צריכה לעבוד קשה מאוד כדי להדליק את הבעירה.
אז מה לעשות, שעונת הקיץ שלי מתרחשת בכל חודש מחדש בשבוע ה-7 נקיים?. בשבוע הזה אני מסתכלת עליו מרחוק, וחושבת: "הוא נראה טוב היום, החולצה מחמיאה לו, איך מתחשק לי להיות איתו ". שבוע לאחר מכן, בעונת ה"חורף", אני מסתכלת עליו מרחוק וחושבת: "מוזר שהכתם על החולצה שלו לא ירד. אני חייבת לקנות מסיר כתמים אחר".
"באותם ימים אני מרגישה שאני מתפוצצת מבפנים. אני יושבת לעבוד ולא מצליחה להתרכז כי אני חושבת עליו, ופשוט משתגעת"
בצעירותי, הרגשתי אשמה על המשיכה שאני מרגישה ב-7 נקיים. חשבתי שאני מרדנית, שאני רוצה דווקא מתי שאסור. עם השנים, הבנתי שהרצון והחשק הזה מקורו בתהליכים הורמונליים בגוף שלי. שמבחינה פזיולוגית גוף האישה הולך ומתעורר מסיום ימי המחזור ועד לביוץ. וכשהביוץ אצלי מתרחש יום לפני המקווה ומקסימום יום למחרת, את כל החשק שאני חווה אני נאלצת לחנוק פנימה.
באותם ימים אני מרגישה שאני מתפוצצת מבפנים. אני יושבת לעבוד ולא מצליחה להתרכז כי אני חושבת עליו, ופשוט משתגעת. "חולת אהבה אני". אבל זה 7 נקיים. אי אפשר. אני מחויבת להלכה, ואסור. נקודה.
ואז כשמותר, הגוף שלי כבר לא שם. אני מתאמצת מנטאלית ופיזית להתעורר, אבל זה כמו להדליק מדורה בחורף: היא נדלקת לאט ונכבית מהר מכל דבר קטן, ואני איתו אבל נזכרת פתאום במטלות שלא סיימתי בעבודה. זה כמו לעשות בחינה אחרי לילה ללא שינה. אפשר להתאמץ להתרכז אבל פזיולוגית הריכוז לא בא בקלות. ואז יש תסכולים, והאשמה עצמית: למה אני לא מצליחה?!
זה לא עונתה, זה עונתו. העונה שלי היא ב7 נקיים.
"חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, במשך 20 שנה. 20 שנה. אני חווה את התסכול הזה"
לפעמים אני תוהה לעצמי כמה טוב זה היה עושה לנו בזוגיות אם יכולנו להיות ביחד בימים שבהם הגוף שלי מתעורר באופן טבעי. אני חושבת גם כמה טוב היה לו - כמה הוא היה מרגיש אהוב ורצוי. ואני חושבת כמה טוב היה יכול להיות לי – אם יכולתי לקבל מענה שמותאם לקצב של הגוף שלי.
אז את מי להאשים? טוב נו, זה ברור - את בנות ישראל. שקיבלו על עצמן.
מאחורי הציניות הזו שלי מסתתר כעס. כעס על זה שחודש אחר חודש, שנה אחר שנה, במשך 20 שנה. 20 שנה. אני חווה את התסכול הזה. ההלכה מאלצת אותי ללכת כנגד הטבע הגופני שלי. הטבע הזה שה' ברא אותי איתו. בכל חודש מחדש אני נאלצת לוותר על חלק מהותי בקיום האנושי שלי בכדי להצהיר אמונים להלכה. האמת? התעייפתי.
אני כותבת לך כי אולי תוכלי את להשמיע את הקול שלי. אולי יימצא אדם שיש לו כתפיים רחבות מספיק שיקום ויעשה מעשה. משהו, כל דבר, שימנע את הסבל הזה. ואולי הדרך להתחיל היא פשוט לתת לזה מקום, להתחיל לדבר על זה.