אין ספק שקיים בלבול ודיסאינפורמציה בתחום של הסכמי קדם נישואין, מה שמוביל לכך שגם זוגות עם מודעות גבוהה למציאות ולסכנות של סרבנות גט לפעמים מוותרים על הרעיון כי אין להם כוח לעשות סקר שוק ומחקר (תכלס קורה לי כל הזמן כשאני זקוקה לשירות או לעשות ביטוח כלשהו). על כן אני רוצה לרכז פה מידע תמציתי על הנושא. המטרה כאן היא לא לשכנע אתכם לחתום, אלא לתת מידע כללי ופרקטי לנושא המורכב.
עוד הערה: אני לא מתייחסת לשאלה ההלכתית, מעבר לכך שאני מציינת שכל אחד מההסכמים קיבל אישור של סמכות הלכתית כלשהי.
אז קודם כל נבהיר מה המטרה של המסמכים שעליהם אני כותבת - הסכמי קדם נישואין - שלא נבלבל אותם עם הסכמי ממון ועם תנאי בקידושין. כרגע אנחנו עוסקים אך ורק במסמכים שמטרתם להגן על זוגות שעומדים להתחתן מפני סרבנות גט בעתיד.
סרבנות גט היא מצב שבו צד אחד מעוניין בגירושין והצד השני מסרב. אמנם ההשלכות של מצב כזה חמורות יותר על מצבה של האישה, אבל גם האיש יכול למצוא את עצמו מסורב גט, ולכן כל ההסכמים הקיימים בשוק הם הדדיים ומגנים על נשים וגברים כאחד. חשוב להדגיש שמצבים כאלה רלוונטיים לזוגות שנישאים על פי ההלכה, ולכן מי שמתחתן בנישואין אזרחיים למשל, כדאי לברר עם עו"ד את הנחיצות והרלוונטיות.
הסכמי קדם נישואין: לחץ כללי על הסרבן/ית
כל הסכמי קדם הנישואין שקיימים בשוק מבקשים לעשות פעולה זהה: ליצור לחץ כלכלי על סרבן (או סרבנית) הגט, כך שלא ישתלם להם לסרב. כל ההסכמים כוללים מנגנון שקובע שאחרי תקופה מסויימת מאז שהוגשה תביעת גירושין, הצד שמסרב לתת גט מחוייב לשלם לצד השני בכל חודש סכום קבוע וגבוה יחסית עד למתן הגט (למשל: מחצית מהשכר החודשי או 6,000 ₪, על פי הסך הגבוה יותר).
בתקופתנו המנגנון הזה נוסח לראשונה בשנות ה-80 על ידי הרב בלייך, רב אמריקאי אורתודוכסי, ומאז הוא מקובל מאוד בקהילות אורתודוכסיות-מודרניות בארה"ב, בעידוד ארגוני רבנים כמו RCA.
בישראל קיימים כמה נוסחים מרכזיים ואתייחס אליהם:
שטר לנישואין בצדק של מרכז צדק לנשים (להלן: שטר בצדק), ההסכם לכבוד הדדי (הל"ה), ההסכם של צהר והסכם של ארגון יד לאישה. כאמור, כולם כוללים את המנגנון הכלכלי שהזכרתי.
אז מה ההבדלים ביניהם ואיך תדעו באיזה הסכם לבחור?
ההבדלים המרכזיים בין ההסכמים הם בשני מקומות:
- התשלום: גובה הסכום שאותו הסרבן מחויב לשלם (1,500 דולר לחודש בהל"ה, 2,000 דולר בשטר בצדק) ומועד תחילת התשלום. מדובר בקריטריון מאוד לא משמעותי שלא אמור להיות משנה לכם, וגם הסכומים די דומים.
- הרשות שאוכפת את ההסכם: בישראל יש שתי ערכאות מקבילות שעוסקות בדיני משפחה: בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה. זה לא סוד שבתי הדין הרבניים מתנגדים להסכמים, ולכן רוב מנסחי ההסכמים לוקחים בחשבון שאם נצטרך לאכוף את ההסכם (חלילה) נעדיף להגיע לבית המשפט למשפחה ולא לבית הדין הרבני. יחד עם זאת, רוב מנסחי ההסכמים לא רצו, מטעמים דתיים ופוליטיים, לציין באופן מפורש בהסכם שיש לאכוף אותו רק בבית המשפט האזרחי. בכל מקרה, בכל הסכם קיים הסדר אחר באשר לרשות השיפוטית שאמורה לאכוף אותו. וזו החלוקה:
הל"ה ויד לאישה: אפשר לאכוף או בבית משפט או בבית הדין הרבני (בן הזוג הראשון שמגיע לאחת הערכאות "תופס" את הסמכות).
שטר בצדק: רק בבית המשפט לענייני משפחה
צהר: נקטו בדרך אחרת. ההסכם נאכף על ידי בורר בלבד. וזו הביקורת העיקרית שלי על ההסכם של צהר, מאחר שמוסד הבוררות הוא מאוד בעייתי ולוקה בחוסר שקיפות, בעיקר כאשר מדובר בסכסוך עם יחסי כוח לא שוויוניים.
קיימים עוד הבדלים קלים בין ההסכמים. אבל הם לא משמעותיים לדעתי. כל ההסכמים שמניתי עושים אותה פעולה: לחץ כלכלי על הסרבן. מבחינת הקריטריון של הרשות שאוכפת את ההסכם, אני מעדיפה את שטר בצדק (גילוי נאות: יש לי חלק בניסוח שלו). ובמילים אחרות: אם אתם מתלבטים על מה לחתום ולא מגיעים להחלטה, יאללה תחתמו על משהו, זה בטוח עדיף על לא לחתום בכלל.
ועוד הערה: שטר בצדק כולל גם תנאי בקידושין שעליו אכתוב בהמשך, אבל ניתן גם לחתום רק על ההסכם בלי לחתום על שטר ההתנאה.
איך חותמים?
למעט נוסחים מסוימים של ההסכם לכבוד הדדי – כל ההסכמים לא נחשבים כהסכמי ממון, ולכן ניתן לחתום עליהם כמו שחותמים על כל חוזה אחר: פשוט חותמים, בלי צורך באישור בית משפט/נוטריון. יחד עם זאת, אנחנו תמיד מעדיפים להגביר את ההיבט הראייתי של ההסכם (שלא יטענו נניח, שהחתימה זויפה) – ולכן ההמלצה היא לחתום עם אימות חתימה של עו"ד (כל עורכת דין, אין צורך בנוטריון). את כל ההסכמים אפשר להוריד מהאינטרנט ולחתום. תשמרו אצלכם עותקים של ההסכם (יחד עם הכתובה למשל), אם חתמתם על שטר בצדק, אפשר להפקיד עותק סרוק במרכז צדק לנשים.
האם בית הדין הרבני מקבל את ההסכם/אוכף את ההסכם וכו וכו?
שאלת מיליון הדולר. הרבה אנשים אומרים: בית הדין הרבני מתנגד להסכמים ולכן אין סיבה לחתום כי ממילא אין להם תוקף. ובכן, זו טעות. כלומר, הם באמת מתנגדים להסכמי קדם נישואין (ולא ניכנס עכשיו לשאלה מדוע. לי יש הסבר). אבל כל זה לא באמת גורע מהתוקף של ההסכם או מהיעילות שלו. מדוע? כאן ההסבר קצת מורכב ולכן מי שמעדיף להאמין לי ולא להסתבך מוזמן לפיסקה הבאה. אז ככה: קיים שילוב בין כמה אלמנטים: הראשון הוא שמי שאמור לאכוף את ההסכם הוא לא בית הדין הרבני אלא בית המשפט האזרחי, ובמספר הזדמנויות היתה נכונות של בית המשפט לאכוף את ההסכם או שהוא אכף ממש. שנית, מאחר שהאכיפה היא בבית המשפט, בית הדין בחלק מההרכבים החליט על מדיניות אחרת: הם מוכנים לסדר גט רק אם הזוג ביטל לפני הגט את הסכם קדם הנישואין. כל זה עדיין לא מפריע. משום שאם הבעל מוכן לתת את הגט –לא אכפת לנו לבטל את ההסכם, הרי המטרה היא הגט. ואם הבעל לא מוכן לתת את הגט – בית הדין ממילא לא עוזר לנו, ונלך לבית המשפט לאכוף את ההסכם. מאחר שההסכם מאוד יעיל ויוצר לחץ, הוא בוודאי יביא למוטיבציה אצל הבעל, ואם יש מוטיבציה מגיעים לבית הדין ומסדרים גט ולא אכפת לנו לבטל את ההסכם וחוזר חלילה. ואז יש שאלה למתקדמים: ומה קורה אם נבטל את ההסכם והבעל לא ייתן גט, מתוך תרמית? אז גם לכך יש תרופה משפטית בדמות ביטול של הביטול המבוססת על עילה בחוק החוזים (וכאן ממש לא ניכנס לזה). אז לסיכום: העמדה של בית הדין לא מאוד משנה את היעילות של ההסכם. ועוד משהו: אולי דווקא בית הדין יזרזו את הגט אצל זוגות עם הסכם, מחשש שהללו ילכו לאכוף את ההסכם המושמץ על ידם.
אוקיי, אז הגענו לסוף ההסבר על ההסכמים. אבל בפירוש לא לסוף. כיוון שניתן לשים לב ש ההסכמים מגנים על בני הזוג באופן חלקי למדי, ולא מגן על נשים בכלל מטרגדיות קשות ביותר כמו עגינות בגלל מצב גופני של האיש (צמח לדוגמה) או נפשי ("שוטה" בלשון הלכתית), או שהוא מרצה עונש בכלא (לא עלינו, במקרה של שירה איסקוב למשל, הסכם לא היה עוזר כמעט); לא עוזר אם בן הזוג ברח לחו"ל ולא ניתן לאכוף עליו את ההסכם, או אם הוא נעלם או נעדר; לא עוזר אם האיש עשיר ולא אכפת לו לשלם ולהמשיך לסרב, לא עוזר אם האיש עני ואין לו מאיפה לשלם. ולא פותר נשים מסרבנות חליצה. כן, גם זה קיים.
ולשם כך, חשוב וחיוני במיוחד לחתום גם על שטר התנאה או בשמו הפופולרי: תנאי בקידושין. ועל זה בפעם אחרת.
הכתוב אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף להתייעצות עם עו"ד
ניצן כספי שילוני עורכת דין במרכז צדק לנשים ומייסדת בית דין פרטי לעגונות