בתור ילדים שרנו "אור חביב מסביב.."
אבל משום מה התקופה של חנוכה פעמים רבות והשנה במיוחד מופיע דווקא בתקופה שהחושך והבלבול מסביב מורגשים בעצמה גדולה.
ומעניין שבמצוות הדלקת נרות חנוכה יש הלכה שאסור שהנרות יודלקו מעל עשרה טפחים .כמה תמוהה הלכה זאת למה אור החנוכה צריך להיות כל כך נמוך אם משמעותו כל כך גבוהה?
לפני שנה זכיתי בפעם השניה ללדת בחנוכה. בפעם הראשונה היה זה בנר רביעי והפעם בנר ראשון. לידה כמו גאולה מחכים ומצפים לה, אבל בדרך יש בחילות, עייפות וכל מיני מיחושים שלרגע אנו שואלות בשביל מה לי? ואז לפתע מרגישים תזוזות וההתרגשות גואה והציפיה גדלה, אבל כשמגיע הרגע כאבי הצירים הפותחים את הדרך החוצה עלולים להשכיח את הרגע המיוחל אליו ציפינו כל תשעת החדשים.
רק הפסקה קטנה בין הצירים מזכירה לנו שהקב"ה איתנו הכי קרוב דווקא ברגעים האלו, שבפעם הבאה שיבוא ציר נלחץ את ידו חזק חזק ולמרות שהכאב מתעצם הקב"ה איתי, הוא בתוכי, מוביל באהבה את התינוק לא עוזב אותו לרגע ולא עוזב אותי.
ופתאום מתוך הרגע הכי קשה שבו האמא מרגישה שהיא נופחת נשמתה יוצא פתאום הראש כן, רק הראש אבל ברגע הזה בפעם הבאה שילחץ ויכאב יש כל כך הרבה כח להתאפק לא לעשות כלום, רק לנשום עמוק ואז ברגע אחד האור הגדול מופיע!
ככה זה ממש חנוכה! אסור להדליק נרות מעל גובהה עשרה טפחים כי רק כשיורדים כל כך נמוך אל החושך הכי גדול , כשמרגישים שאין כלום, אין תקווה, שם רק הקב"ה נמצא.
דווקא מתוך המקום הנמוך שאנו נמצאים בו אנו מדליקים את נרות חנוכה, שמזכירים לנו שאם הגענו כל כך נמוך עכשיו הגיע הזמן להאיר דווקא מתוך המקום הקשה, הכואב, המיואש, הקב"ה כביכול אומר לנו תדליקו את האור שלי ואני אדאג שיאיר במציאות.
תדליקו עוד יום ועוד יום עד שהאור יהיה כל כך טבוע במציאות שנוכל להתעלות מעליה אל היום השמיני ומזכה להתבשר בבשורת הגאולה וטוב ה' יאיר עלינו לנצח נצחים!