בשנים האחרונות גוברת יותר ויותר המודעות לפגיעות מיניות בקרב ילדים וילדות, ולמרות זאת, ועל אף הניסיונות להמס את הבושה ואת המטענים הרגשיים הנלווים לנושא הטעון הזה, השיח נותר להיות עיוור ל"פינות האפלות" של השפעות הפגיעה. עדיין נותרו נקודות עיוורון רבות בטיפול בנשים נפגעות וביכולת שלנו כחברה להקל עליהן את ההתמודדותן עם העבר וההווה כאחד.
אחת מאותן פינות אפלות האורבות לאישה שנאנסה, היא הטבילה במקווה - חוויה המציפה לפעמים תחושות קשות בקרב הנפגעת.
מים למים מכסים
לביקור החודשי של נשים נשואות במקווה קודמת הכנות מדוקדקות של הגוף ושל הנפש. עבור מי שהגוף שלה הוא אתר של זיכרונות טראומטיים, צלקות וכאב, החובה להתעסק בו מדי חודש בצורה קפדנית יכולה להיחוות כמעיקה ומאיימת. אין לך לאן להימלט מהגוף שלך, ממה שהוא נושא בתוכו, זה כתוב בעור. הנוכחות של העבר, כפי שהוא משתקף בו מחזירה אותך לרגעים שאת רוצה לשכוח.
עבור מי שחוותה פגיעה מינית, הטריגרים המציפים את הטראומה יכולים להיות בכל מילה, בכל מבט, גם כאלה החפים מכל מטען שיפוטי. הם עשויים להציף בה מראות, זיכרונות, חוויות קשות מנשוא. במפגש שלה, כשהיא חשופה ועירומה מול הבלנית, בעלת הסמכות, המורה לה בענייניות מה לעשות, מביטה בגופה במבט חודר ולעיתים גם מציעה לה מחווה של קרבה או חיבוק - כל אלה יכולים להתפרש ולהיחוות בעיני אותה אישה כתוקפניות ופלישה אסורה למרחבה הפרטי.
לא רק המבט החיצוני מאיים. גם המפגש עם העצמי יכול להיות קשה מנשוא. שיפוט עצמי, דימוי עצמי וחוסר שקט פנימי גורמים לכל מילה 'פשוטה' הבאה מהשדה ההלכתי, כמו 'כשרה' או 'טהורה', לשרוט בבשר החי, לדמם. מילים אלה מתפקדות לפעמים כ'טריגר', מעוררות רגשות וחוויות עכורות. האם אני כשרה? האם אני טהורה? האם אני שלמה? בחוויה הפנימית שלה, השלמות הגופנית והנפשית נגזלה ממנה.
הכניסיני תחת כנפיך
כל טובלת זקוקה לרגישות הבלנית המלווה אותה בטבילה. על אחת כמה וכמה כאשר אל הבור יורדת אישה שנפגעה מינית. מבטים, אמירות, הערות או מחוות שאינם במקום מעוררים מצוקה עמוקה.
החוק המאפשר לכל טובלת המעוניינת בכך לטבול בפרטיות הביא הקלה גדולה, ועדיין, כאשר אישה הנושאת פגיעה מינית מגיעה אל המקווה היא מוצאת את עצמה בעמדת נחיתות מובנת, מעצם היותה חשופה מול הבלנית הלבושה העומדת מעליה. לעיתים בתוך המערבלת הרגשית של הסיטואציה לא נותרים בה כוחות להיאבק על דרישה זו, אף שהיא מעוגנת בחוק. לא כל בלנית מקבלת זאת בעין יפה ולכן חשוב להגביר מודעות זו אצל הבלניות, דווקא במצב זה, נדרשת ממנה רגישות מיוחדת והבנה שהאישה שלפניה זקוקה לעדינותה ולריכוך מורכבות הסיטואציה.
הצעה לטבילה אחרת
לאחר שפרשתי את הקשיים וההקשרים שאותם נושאת על גבה נפגעת המגיעה אל בית הטבילה, ברצוני להציעה הצעה מעשית, כיצד אפשר להקל על המפגש בין נפגעת והמצווה ובעיקר בין הטובלת והבלנית. תובנות אלה נבטו אצלי בעיקר בעקבות טבילה אחרת שחוויתי. אחרי שנים של טבילות בהן חשתי פגועה, וכאשר כל ליל טבילה גרר בעקבותיו דמעות, מחשבות וניסיונות להתחמק מן ה'מטלה' הזאת היה לי מפגש עם בלנית אחרת - שראתה אותי, את הצרכים שלי, וליוותה אותי בטקס הזה באופן שנתן לי מענה.
כבר במפגש הראשון עמה חשתי את השינוי. הבלנית הזמינה אותי להיכנס לבור, קריאה עדינה ללא שמץ חוסר סבלנות או קוצר רוח. ציינתי לפניי שזו דרך טובה וראויה לפתוח את המפגש, באופן שמפרק את המתח שעמו מגיעה הטובלת למקווה.
הבלנית הקפידה לפסוע לפניי, בדרך לבור ובחזרה ממנו, כדי למנוע ממני את התחושה שהיא נועצת בי מבטים מאחור. כך התפוגגה לה תחושת החנק המוכרת, כאילו מישהו מפקח עליי ומנסה למנוע ממני "לברוח". כל מהלכיה ביטאו התחשבות מרבית בשמירה על תחושת הפרטיות שלי וכך ראוי שיהיה בתודעה של כל בלנית, ועם כל טובלת.
כאשר הגענו אל בור הטבילה, היא שאלה אותי אם אני נוהגת לברך בתוך המים או מחוץ להם, כלומר כמנהג אשכנז או ספרד. בשאלה זו ביקשה להתאים עצמה לצורך של הטובלת - האם עליה להיות נוכחת קודם הטבילה, בעת הברכה, מחוץ למים או לפרוש ולשוב כשהאישה תהיה במים ואז תטבול ותברך. עניתי לה שאני נוהגת לברך בתוך המים והיא יצאה, והודיעה לי שהיא מחכה לקריאה שלי לאחר שאכנס למים. כך יכולתי להסיר את המגבת בפרטיות מלאה, ולרדת אל המים ללא עין בוחנת.
בכל התהליך, הבלנית נמנעה מלסרוק אותי במבט או לבחון או לבדוק אותי.
גם ביציאה מן המקווה זכיתי לפרטיות. היא חיכתה לי בסבלנות מאחורי הדלת, במסדרון, וליוותה אותי בחזרה לחדר ההכנה הפרטי.
בסוף המפגש, אף שהייתי כתמיד שבורה רגשית ומרוסקת - חשתי שהמרחב המקודש לי לא חולל וזכה ליחס של כבוד. הטבילה כנראה תמשיך להיות עבורי קושי, מאבק ומורכבת, אך מעתה היא נעשתה אפשרית יותר.
כוונת הלב
מעבר להיבטים הטכניים שבהם הבלנית יכולה להקל על נשים נפגעות, חשובה הכוונה והזיהוי הרגשי שאתם היא מגיעה למקווה. הטבילה איננה מובנת מאליה לנשים רבות וכל אחת מגיעה אל המקווה במצב רגשי שונה. חלקן חשות שהטבילה נכפית עליהן משום שלום בית, אחרות מגיעות עם משא כבד אחר, כגון קשיים בזוגיות, עקרות ועוד, ויש המגיעות עם החששות מפני המפגש המיני שיתרחש אחרי הטבילה.
משום כך צריכה הבלנית לגשת אל תפקידה בחרדת קודש, ולהבין שלא כל הנשים באות במעמד שווה אל המקווה. לסבלנות, לרוך לכיבוד הפרטיות, לזיהוי רצון האישה אם היא מעוניינת בסיוע או שהיא חווה זאת ככפיה, להבנה שיש נשים שזקוקות לזמן נוסף ואין לזרז אותן - לכל אלה חשיבות עליונה בהצלחת חווית הטבילה.
מה הסיפור שאת מספרת?
הבלניות נושאות בחובת דיווח לאלימות במשפחה ומחויבות על פי חוק לדווח על כל חשד לאלימות ופגיעה. אך גם כאן נדרשת מהן תבונה, לזהות אם רגישות הטובלת מעידה על חשד לפגיעות בהווה, או שמדובר על רגישות של נשים שחוו פגיעה בעבר - ואף שהן נושאות עמן כאב, הן חיות כיום בזוגיות מודעת ובריאה.
לא בכל מקרה של רגישות יתרה צריכה הבלנית לקפוץ למסקנות ולדווח למשטרה. רצוי לפתוח בזהירות ובעדינות שיחה לבירור הדברים וצרכים של הטובלת, ולהבין את המצב לאשורו.
כולי תיקווה שבעקבות דבריי תגבר המודעות ויוקל מעט המטען והקשיים שנושאות על גבן נשים נפגעות בבואן אל המקווה. ומי ייתן ורפואה והחלמה יגיעו לכל אחת בזמנה ובמקום הנכון לה, מי ייתן שהמקווה יהיה עבורן מקום להחלמה או לכל הפחות שלא יהיה מקום שפותח מחדש את הפצעים.
*המאמר עומד להתפרסם במגזין גלויה - העוסק בזוגיות, הלכה ומיניות.