בס"ד
שלום,
מה שאת/ה קורא עכשיו זה מידע שנשבעתי לעצמי לא להוציא לעולם, ואני מקווה שאכן את/ה תהיה האחרון שקרא אותו..
הסיפור שלי הוא כזה..
הייתי קומונרית.. וכמו כל הסיפורים היפים לקראת סוף שנה אני ואחד הבוגרים החלנו לצאת..
לא לקחו 3 דייטים עד שהחלטנו שאנחנו מאושרים וכראה שנתחתן. (גם אני וגם בעלי זורמים מאוד.. ) אבל זה נדחה בגלל ההורים שלו שלא היו מוכנים..
אחרי חודש הרגשנו שאין ביננו כ"כ רגש מטורף, אבל בשכל זה מושלם אז החלטנו להמשיך..
עם הזמן באמת הקשר התחזק, וגם אחרי האירוסין והוורט האהבה פרחה לה..
היה מידי פעם (ואולי יותר מזה..) הרגשת מחנק בגרון.. וגם קצת רגשות חרטה ופחד, אבל חשבתי שזה מלחץ.. מהתרגשות.. ומעומס הארגונים לחתונה..
חברות העירו, ואמרו שנראה להם שהבחור לא כ"כ מתאים לי.. אבל לאחר התייעצות עם אנשים (וביניהם אחד מחברים מקשיבים) החלטתי שהכל הזיות, ואני בדרך לאושר של חיי..
ההורים שלי שהם לא כאלה שמזניחים מאוד אהבו את בעלי והתחברו אליו, ואפילו בירררו עליו ללא ידיעתי והסכימו בלב שלם לחתונה..
וב"ה התחתנו ואנחנו מאושרים בסה"כ..
אבל......
לא פעם ולא פעמיים אני מוצאת את עצמי חושבת על הדברים שחלמתי עליהם שיהיו בבעלי, ואין אותם..
על "החיים שהיו יכולים להיות אם....", על איך שלא שקלתי מספיק את בחירת בן הזוג שלי.., על החלומות שאני מרגישה שנקברו לי..
ונזכרת בתחושות שהיו לי לאחר האירוסין.. ופשוט רוצה להחזיר הכל אחורה..
חס וחלילה, שלא תבין, בעלי הוא ירא שמיים,יש לו מידות טובות, הוא בוגר מאוד, בסה"כ כיף לי איתו..ואני מאוד אוהבת אותו.
אבל עצם המחשבה שהקשר שלנו רק "בסדר" ויכולנו (שנינו) לחיות חיים יותר מאושרים לצד בן זוג אחר משגעת אותי ומטרידה אותי.
וזה עוד יותר מתגבר כשחברות שלי מתייעצות איתי לגבי הדייטים שלהם.. אני מסיימת איתם את השיחות ופשוט רצה לבכות..
וגם בעלי לפעמים זורק משפטים כמו- "תכלס אני ל יודע איך התחתנו" או "אני חושב שיכולתי להסתדר עם עוד הרבה בנות".(לא בקטע של לפגוע, אלא כאילו בקטע של פתיחות..)
המשפטים האלה חותכים אותי.. כי אני יודעת בדיוק על מה הוא חושב ומה הוא מרגיש כשהוא אומר אותם...
ועכשיו לתכלס..
לפרק את כל העסק אני בחיים לא יפרק כי אין לי באמת סיבה מוצדקת לפרק אותו...
טוב לנו ואנחנו בחיי היומיום שמחים אחד בשני, חוץ מרגעים של מ