רווקה בהגדרה במילון: אישה שלא נִשאה לאיש, פנויה. אין כל אזכור לעובדה שמדובר במילת גנאי.
רווקה בהגדרה במונחים רוחניים: אישה שטרם הגיע זמנה להינשא לאיש, עקב תכנית אלוקית, הסוברת שאין זה טוב עבורה בשלב זה, מזה נובע כי טוב עבורה בשלב זה היותה פנויה.
והנה, סובר העולם כי סברתו היא הנותנת ואת הכללים אותם טָבַע הפך לבר סמכא בכל הנוגע לאושרו של האדם ולהסתכלותו על מצבו היַחסי.
במה דברים אמורים?!
בני האדם יצורים חברתיים. עם הולדתו נחשף האדם לסביבה אנושית אותה הוא מחליף ומגוון במהלך ימיו. הסביבה הזו מתחילה לאבחן אותו מהרגע הראשון ששאף אויר מקומי והוא מייד דומה ל..., מזכיר את..., נשמע כמו..., מתנהג כאילו... ולמעשה מקבל תיאור אופי, יופי והתנהגות ע"פ הסתכלות הסובבים.
כפועל יוצא נקבעים מדדים לאושרו בעולם העתידי בשקלול של מראהו, תכונותיו ומצב המשפחה אליה נכנס: השתייכות חברתית, מצב כלכלי, ייחוס, מקום מגורים ועוד.
ההסתכלות הזו הינה הסתכלות סובייקטיבית של אדם נתון או קבוצה על מציאות החיים בה הם חיים, עם מדדים הקבועים בחברה הספציפית לְאושר.
לפיכך, אדם השייך לעשירון העליון, במידה ואין לו מכונית X, דירה Y, ומטוס F, הוא אומלל.
אותו אדם עם הנתונים ההופכים אותו לאומלל בחברה אליה הוא משתייך, היה נחשב על פי אמות מידה מקובלות לאדם מאושר בעשירון הבינוני, שלא לדבר על המעמד הנחות יותר.
דברים אלו בנקודה הספציפית של רכוש וחומר ברורים למדי ומקובלים על דעת רׂב העולם.
עתה, נבחן על פי אותם פרמטרים את עובדת החיים הבסיסית של נישואין.
בן 18 לחופה כבר נאמר, הבת בדרך כלל צעירה ממנו, נשאלת השאלה: האומנם הדברים כפשוטם?!
ניקח את ההיסטוריה כמבחן, בתקופה קדומה יותר, לפני הקידמה, עת בה יכל אדם לעבוד לפרנסתו ללא סכנה לחייו הרוחניים, הייתה נורמה להינשא בגיל מאוחר יותר, זאת משום העובדה שעם נישואיו נאלץ הבחור לעבוד כמה שעות ביום לכלכל את עצמו ובני ביתו, הואיל ונשים לא עבדו באותה תקופה. סברו לפיכך כי ככל שיכול הבחור ללמוד בלא לעבוד, רצוי.
מאז, נשתנו הזמנים, השתנו גם האנשים, כל מציאות החיים נהפכה ונשתנה גם גיל הנישואין.
מסיבות אלו ואחרות שאין המקום לדון בהן מעל במה זו החלו הבחורים להינשא בגילי העֶשְׂרֵה וכפועל יוצא גם הבנות, עקב כך נוצר פרמטר עדכני להסתכלות על אושרו של האדם: אדם שנישא בטווח הגילים שבין שנות העֶשְׂרֵה המאוחרות לשנות העשרים המוקדמות עמד בכללים העדכניים והינו כמובן אדם מאושר ואך טוב. אדם שלא מצא את זיווגו בטווח הגילים הנ"ל ומשמיים ייעדו לו גיל אחר לנישואין-הינו אדם מסכן שלא לאמר אומלל, אינו עומד בקריטריונים של החֶברָה לאושר והוא מתחיל להרגיש כך באופן טבעי.
ההסתכלות החברתית מהווה גורם מס' 1 בהסתכלות האדם על עצמו ועל מצבו ועקב כך על אושרו האישי, מזה נובע כי לחֶברָה היכולת הבלתי מתפשרת כמעט לנתב את הרגשותיו של האדם לטוב או למוטב.
האם ביכולתו להתעלות מעל ההסתכלות הסובייקטיבית של החֶברָה ולשפוט את הנתונים אובייקטיבית?!
היכולת יֶשְנָה, צריך רצון וחשיבה בסיסית כדי לראות את הדברים מזווית שונה.
למעשה, ישנן שתי זוויות להתבוננות במצב: הראשונה היא כמובן באותה משוואה בה חולקת החֶברָה את הנתונים: גיל לחלק לגובה, כפול רוחב, פלוס מעמד משפחתי, מינוס מצב כללי.
על פי רׂב במשוואה הזו הגיל מנצח, הוא המרכיב המרכזי לֶהֱיוֹת האדם סוג ד'-ת'. מנקודת גיל ברורה המצב מוגדר כמצב בינוני עד אנוּש.
כיצור חֶברתי נוטֶה האדם לאותו כיוון אליו נוטָה החֶברָה הכללית, כל עוד לא נגרם מכך נזק משמעותי, ניחא.
אך ברגע שהפועל היוצא הוא קמילה, אין ברירה זולת החלפת משקפיים.
הרעיון הבסיסי העומד מאחורי ההתבוננות השנייה הוא גישה שונה לחיים בכלל, הגישה הזו אומרת: "אני קובע את הכללים", אני קובעת את הפרמטרים על פיהם ארגיש מאושרת או להיפך.
אמנם החֶברָה, ע"פ הסודות השמורים עימה החליטה על מצב חירום מנקודת גיל מסוימת, אך אנו כאנשים מאמינים קובעים, כי כל עוד התכנית האלוקית של האדם היא היותו פנוי, זו סיבה לשמחה יתירה, זו סיבה להסתכל על המצב בעיניים פקוחות ולומר תודה לאלוקים שלא נִשאנו עד הלום.
אין זה סותר, כמובן, תפילה ותחנונים, ההודיה מהווה חלק מן התפילה הכוללת.