מה מעצבן אותנו כשאנו צופים בהפגנה של ארגון להב"ה נגד החתונה המעורבת? זה לא ההומניזם, זה גם לא הדמוקרטיה. זה לא הכלת השונה וגם לא הספור של מדינת כל אזרחיה.
יש לי חשש מבוסס, שאי שם, בצד האחורי של המוח, ההפגנה הזו מתנגשת לנו עם רגש עמוק שנבנה לנו שנים רבות, דרך התרבות המערבית- והוא: העמדת ערך האהבה הרומנטית כערך אולטימטיבי, יסודי, חשוב, בלתי ניתן להפרכה, משהו שעומד בבסיס חיינו, המניע לאושר הבסיסי שלנו.
אמור מעתה: ללא אהבה רומנטית- חיינו אינם חיים.אידיאה זו ניזונת מסונטות האהבה של משוררי ימי הביניים, רומיאו ויוליה של שייקספיר, ואנה קרנינה של טולסטוי.
הוליווד מוצפת בסרטים שהמוטיב שלהם הוא אהבה רומנטית, מושגת או לא מושגת. וודי אלן, בסרטו שושנת קהיר הסגולה היטיב לתאר מה עובר על אשה שאיננה מאושרת בנישואיה, כשהיא הולכת לאולם הקולנוע לצפות בגיבור על המסך. לפתע פתאום מתרחש הנס והגיבור קופץ מן המסך ישר לזרועותיה.
כשהשחקן השרמנטי קלארק גייבל נפטר, נשים ברחבי העולם אבדו את עצמן לדעת.
מה זה אומר לנו? החיים הם אפרוריים, קשים, לא תמיד אנו רווים מהם נחת, אך יש לנו מפלט- עולם הפנטסיה, הדמיון. הדמיון מאפשר לנו רגעי בריחה לרגעי האושר המתוקים של האהבה.
מה יכול להראות יותר משמח ממראה בחורה צעירה שקושרת את חייה עם מושא אהבה? הרי זו הגשמת הסרט במציאות! כביכול- זכתה הבחורה לממש את אהבתה עם אהבת חייה.
אבל תורת ישראל מנחיתה אותנו לקרקע המציאות.
אהבה, רומנטיקה- יפה ומותר ומאושר, אך בגבולות המתאימים לעם ישראל.
אנה קרנינה? מה פתאום! את אשה נשואה, מה הלכת להתאהב בגבר צעיר וחתיך? לא טוב לך עם בעלך? תתגרשי. אבל התורה לא תייפה קשר רומנטי כזה, כי הוא פשוט אסור.
את רוצה לקשור גורלך עם גוי? שיתגייר- כי עם ישראל עם מיוחד, נשמתו מיוחדת. תפקידו שונה. מי שבוחר לקשור גורלו בגורלנו- שיעבור לצד שלנו.
המציאות שבה יהודיות מתחתנות עם גויים מוכרת. גם בכיוון ההפוך- יהודי עם גויה. אבל ללא גיור, נקטע פה זן מיוחד של נצר לעם ישראל.
כך גם בנישואי כהן עם גרושה, אח ואחות, אב ובתו- התורה אוסרת- אין מה לדבר פה על רומנטיקה. זה לא רומיאו ויוליה. רומיאו ויוליה טוב למשוואה כשהורים אשכנזים לא רוצים כלה ממוצא ספרדיה. שם יש על מה לדבר. שם אפשר לדבר על רומנטיקה.
ועוד לא דברנו על הסטטיסטיקה של נישואי בנות יהודיות לערבים. אלימות, סבל וייסורים בעתיד, שיביאו את אותם מתנדבי להב"ה להתאמץ להשיב את הנערה המתאסלמת אל חיק עמה. כן, כן , אותם מפגינים שעכשיו מעצבנים אתכם- עושים לילות כימים כדי להציל בנות שהתאהבו בערבי ונפלו בפח.
זה נכון שיש ספורים חריגים. אבל החריגים לא מכשירים את עצם האיסור.
אבל לנו, יפי הנפש, חניכי הסרטים ההוליוודיים, צופי תרבות הרייטינג והאח הגדול, לנו ההפגנות צורמות. למה הגופשטיין הזה מקלקל לנו את האשליות! מעצבן! למה הוא מעמת אותנו עם עצמנו? עוד יותר מעצבן! תן לחיות באופוריה. תעזוב אותנו בשקט. התרבות המערבית והשיח הרומנטי משבש לנו את האנטנות, את החיישנים, את האמת הפנימית.
אני שמחה ומודה לשר יאיר לפיד, שגם אחרי ההספד המרגש שנשא בטלמון בלוויית החטוף גלעד שער, הי"ד, ואמר : ואהבת לרעך כמוך, הוא בכל זאת עצר שנייה עכשיו, הסתכל פנימה במודעות עצמית והיה מדויק.
יש אהבה, הוא מכיר בה ומעריך אותה. אבל יש לה גבולות בעם ישראל.