הדרך לחופה – חג השבועות ממש כמו חתונה

שמו של חג השבועות נגזר מהמילה שבועה וברית נצחית. היחס שבין הקב"ה לכנסת ישראל נמשל ליחס שבין חתן וכלה, יציאת מצרים נחשבת כמעשה האירוסין ויום מתן תורה נחשב כיום החתונה והנישואין

חדשות כיפה חייה כהן 01/06/14 16:34 ג בסיון התשעד

הדרך לחופה – חג השבועות ממש כמו חתונה
Shutterstock, צילום: Shutterstock

"משבת שמברכין סיון התחילה העיר יוצאת מאבלם של ימי הספירה

ורוח הנחה עברה בעיר. וביותר בראש חודש, וביותר עם אמירת הלל

וכשאמר שליח ציבור השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם

היו שמסבירה לנו הארץ פנים ואף הנהר כיוצא בה,

ואיני יודע מי אמר ראשונה, אם הנהר אם אנו, כבר מותרים לרחוץ

ומודים הם השמים לדברינו, שנוחים הם המים לרחיצה,

שכבר הפיגה החמה צינתם ולא של הנהר בלבד אלא אף צינתו של עולם

וכבר אדם פותח את חלונו ואינו מתיירא מן הצינה

ויש שהוא מטה אוזן לקול צפור, שכבר חזרו הצפרים לקניהן והשמיעו קול

ובבתים ריח של מעשה חלב שמכינים ליום טוב ראשון של שבועות

וריח של אריגין מריח הבגדים החדשים של חתנים וכלות

שעומדים ליכנס לחופה אחר שבועות.

וכבר קול מספריים נשמע בעיר וכל אדם פניו נתחדשו

וכבר הכל מוכנים ועומדים לקבל את החג שניתנו בו התורה והמצוות

בוא וראה חג זה שבו ניתנו התורה והמצוות שמח ונוח הוא מכל החגים

בפסח אין יכולים לאכול מה שרוצים

בסוכות אין יכולים לאכול בכל מקום שרוצים

בשבועות יכולים לאכול מה שרוצים ובכל מקום שרוצים

ואף העולם שש ושמח

עפעפי שמים כמו זיו השמש ופאר והדר כסות הארץ"

(ש"י עגנון, עם עצמי, הסימן, בתוך: האש והעצים)

המשנה מגדירה את מתן תורה כחתונה. שמו של חג השבועות נגזר מהמילה שבועה וברית נצחית, הברית או השבועה הנצחית, מתייחסת לנצחיות ההבטחה האלוקית. היחס שבין הקב"ה לכנסת ישראל נמשל ליחס שבין חתן וכלה, שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך (ישעיהו סב,5). יציאת מצרים נחשבת כמעשה האירוסין, הקב"ה מבדיל אותנו מכל העמים ומקדש אותנו להיות לו לעם סגולה. ויום מתן תורה נחשב כיום החתונה והנישואין (תענית כו,ב).

בלשון חכמים נקרא חג השבועות עצרת. עצרת מלשון עצירה, שאנו עוצרים ומתאספים ומתכנסים בחגיגיות ואוצרים וקולטים את תוכן ההתאספות. לאצור בלבבנו את כל ההשגות הרוחניות והשמחה שקלטנו בימי התיקון של מ"ט ימי ספירת העומר שעניינה הכנה לקבלת התורה, ולהיותנו ראויים לקבלת שער הנו"ן בחג השבועות שגם שמו על שם הספירה - ספירת השבועות. התורה עצמה קראה ליום מתן תורה "יום הַקָּהָל"- כדכתיב: "ככל הדברים אשר דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל"(דברים ט,10). חכמים הדגישו את ההתכנסות לקבלת השפע שהק"ב מעניק לנו שיחזקו וירוממו אותנו בכל ימי החול העומדים לבוא.

נודע חג שבועות המחדש את מתן תורה ואת ברית סיני, כמועד הכלולות בין הקב"ה לשכינה, מועד הידוע כ"תיקון", שבו מתקינים את הכלה לכלולותיה. מצוי עומק נפלא תחילה ה"משכני" שביציאת מצרים, ה"אחריך נרוצה" שבספירת העומר, וה"הביאני המלך חדריו" שבמתן תורה - ומוסיף הפסוק ואומר "נגילה ונשמחה בך" - "בך" הם כ"ב , אותיות התורה.

מבריאת העולם ועד היום מציאת בני זוג היא בנפשנו ומתקיימת במציאות חיינו. החכם מכל אדם כתב את הפסוק במשלי (ב 5-4): "אִם־תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹקים תִּמְצָא". הפסוק מצביע על 'ביקוש' - "אם נבקש"; על 'חיפוש' - "אם נחפש". בפרפראזה לחיפוש אחר בני זוג, כך צריך האדם לבקש כל יום את זיווגו. אם יתמיד בתפילתו אז יקוים בו הפסוק "ודעת אלוקים תמצא". צריך להתמיד ולהתמיד, כי יש 'מטמון' - "וכמטמונים תחפשנה"; לכל אדם יש בן זוג בעולם. נבקש, נחפש, ואמצא את שאהבה נפשי... בענייננו: לא מספיק שיהודי מעמיד את עצמו במצב פסיבי ומוכן לקבל את התורה בציות מלא, אלא עליו להיות אקטיבי, לרצות לקבל את התורה, להגיע למצב של השתוקקות עד "כלות הנפש", להשתוקק לקבל אור אין סוף בתוכו, ולהתכלל בו. ולגשת ממש כמו כלה לקבלת התורה. גם ממגילת רות אנו למדים שכדי להקים בית יש צורך ברצון קבלה אדיר ותו לא. בועז כלל אינו חושב לשאת את רות לאישה, אבל נעמי רוצה כל כך ורות רוצה כל כך. וכך במדרש: “אמר הקדוש ברוך הוא: נעמי עשתה את שלה, רות עשתה את שלה… אף אני אעשה את שלי”. ומה עם התלבטויותיו של בועז? הן ממש לא רלוונטיות כשהכלה כה נחרצת. כשרוצים מספיק, גם החתן המיועד ירצה ! כך מסביר המדרש את המילים: “מוציא אסירים בכושרות”, אנו אסירים בבית אבינו ואמנו, ורק כישורינו לשכנע (את ד’!) יוציאו אותנו משם.

ההחלטה להינשא אינה רק החלטה אישית. זהו יעוד לאומי. החתן והכלה נושאים את סיכויי הגאולה של העם, את יסודות השיקום של בניין הבית היהודי. על חורבות בית המקדש יקום בית נאמן בישראל שיסמל את התחייה, וכך הזוג הצעיר מהווה חוליה בשרשרת הדורות. ממתן תורה זמן המְתנה למעמד המיוחל, זמן הכמיהה. בסוף ספירת העומר יבוא מועד. נקבל את מעיין מים חיים להרוות צימאוננו. עד אז אנו מחפשים, מוסיפים עוד תובנות טובות, עוד קומות בנפש, עוד אהבה עצמית שמכינה אותנו לאהבת הזולת עד לקבלת המַתָנה. "הפלגת הזמן לא תרע לדבר המוחזק לבוא" (אור החיים הקדוש).

צאינה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ולפי חז"ל: יום חתונתו - זה זמן מתן תורה. וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש" (משנה, תענית ד, ח). יום של קיץ יבהיק אז, על ראשנו ייצק פז, ויברכונו מן הגדרות כפות עצים טעוני פירות. אח ורע, דוד ושאר, קהל גדול, איש ונר, וכלי זמר מכל המינים יוליכונו עם שושבינים .והחופה תעמוד כאן: בין הבאר ובין הגן; את תושיטי לי שם דורן: אצבע קטנה עם ציפורן .ואני לך: הרי את, מקודשת לי לעד". (חיים נחמן ביאליק, שירי אהבה(

חייה כהן - אשת חינוך, אשת עסקים, ואמנית, מחברת הספר 'הדרך לחופה'

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן