האם גברים דתיים יודעים או יכולים לדבר על מיניות? לרוב זה מתחלק בצורה הבאה - באופן בסיסי, לא מדברים על "זה" או "זה" לא צנוע, לא נהוג, לא מקובל ובכלל ראוי להימנע עד החתונה.
בשלב כלשהו הגברים נחשפים לבדיחות טפלות ולא צנועות, בצבא, בווטסאפ או בסטנד-אפ. כלומר, גברים יודעים לספר הרבה בדיחות גסות בצבא, או לספר על כיבושים שלא היו, אבל לא הרבה יותר מזה.
בישיבה מלמדים לדבר על מיניות בשפה אחרת, אגדתית, הלכתית או רוחנית. כשלמדתי סוגיית "פתח פתוח" במסכת כתובות אי שם בכיתה י', הבנתי שמדברים על אישה, אבל לא חשבתי לרגע שמדובר על אישה ממשית. זו היתה אישה מטאפורית, רק בשביל הסוגיה והלימוד, לא בשביל שנלמד אנטומיה או איך מתייחסים לאישה. כאשר הגמרא הישוותה בין פתח של אישה לבין כניסה בדלת דחוקה, אבל אחד לא מיצמץ על ההשוואה ואף אחד לא הרגיש מבוכה. לא הישוו בין אישה לבין דלת, אלא בין שני מושגים רוחניים גרידא.
עד כדי כך הדברים מגיעים שברוב הישיבות לא חושבים למנוע מבחורים רווקים ללמוד לבחינות הרבנות הראשית בנושא של נדה. כלומר, הבחור הרווק לומד לפרטי פרטים על טומאת וטהרת האישה, ואף אחד לא חושב שיש כאן בעיה של הרהורי עבירה, מחשבות מיניות או כל דבר אחר. אמנם תמיד ניתן לטעון שדברי קדושה לא מקבלים טומאה, ובכל זאת.
ויום אחד הגבר מתחתן. עם אישה אמיתית. בשר ודם. עם שיער ארוך וכל זה. ופתאום הוא צריך לדעת להתייחס לאישה כאל דבר ממשי. עם רגשות, עם גוף שונה ואפילו עם דעות עצמאיות. אז אם כך, צריך לדבר איתה. אבל באיזו שפה? או שאיננו יודעים לדבר בכלל (כי למדנו שאסור לדבר) או שיודעים לדבר בשפה הלכתית. אך לדבר על רגשות, על תחושות, על עצמינו ממש - זה ממש קשה. גברים מוכנים ללכת לשיעור או לשיחה על מוסר, על גמרא, על מלחמה, אבל לא על עצמם. הרבה הרבה יותר קשה לגבר להיחשף, לגלות חולשות, לגלות את הפנימיות שלו המכוסה בכל-כך הרבה עטיפות של שריון.
אז מה עושים? לאט לאט, הגברים לומדים לדבר. שפה חדשה שלא מדברת רק בקודים הלכתיים אלא בשפה קצת יותר "נשית". זה אולי מתחיל בכך שגברים מפנימים שנשים הם באמת מפלנטה של מאדים, אבל ככל שהעולמות שלהם יתקרבו, כי ייטב גם לאיש וגם לאישה.
אבהיר: אנו עומדים על דעתינו המסורתית שנשים וגברים הם שונים. אנחנו באמת לא אותו דבר, בניגוד למה שהחברה המערבית מנסה להנכיח בציבור.
אך אם אנו מכירים בזה, אז צריכים להבין שישנה סתירה במסרים שאנו משדרים. מצד אחד, נשים וגברים שונים. ומצד שני אנו רוצים שהם יהיו יותר דומים. שנשים ידברו בשפה ריגשית ומינית כמו גברים. כלומר, כמעט לא ידברו. ועל מנת שנהיה ישרים ועיקביים, אנו מבקשים גם מהגברים שילמדו יותר לדבר, להרגיש, להקשיב, לכבד, ולהכיר את עולמה של האישה שלו. מה עובר על אישה שחוזרת הביתה לאחר שקיבלה גערה מהבלנית? מה קורה בנפשה של אישה שעברה הטרדה? מה הקשיים של עם כיסוי ראש או בלי? מה קורה כאשר האיש נכנס בפירצה דחוקה, וזה כואב? על ידי הקירוב הזה, אני מבטיח שיהיה יותר טוב, בין השאר לגברים.
האמת, אנו רואים את זה כבר קורה. לאט לאט, אבל בהחלט מתרחש משהו. גם גברים לומדים שפה חדשה. שפה של רגש, של אני ושל אין, שפה המשותפת גם לנשים.
"מרגישים אנו את האילמות הרוחנית. הוי, כמה יש לנו לדבר, כמה גדולה היא מידת האור של הצדק והחכמה שאנו מוארים בה בתהום נשמתינו, אבל איך נגלה זה, איך נבאר, איך נהגה, איך נבליט גם קצה קצהו של זיו עליון זה, על זה סגורים השערים לפנינו. בתפילה אנו מקדימים, בתחן אנו דופקים, ברינה ושבח אנו נותנים קול, ונשואים משל והיגיון. שוקדים אנו על הדלתות, אולי ייפתחו כמלוא סדק של מחט סידקית לפנינו, וכל פיותינו יימלאו שטפי דיבורים, וכל לשונויתנו ייעשו כנחלים זורמים נהרי נחלי דבש וחמאה".
הרב אברהם יצחק הכהן קוק - ערפלי טוהר, עמוד נח
הכותב הוא מייסד מרכז יה"ל - לייעוץ והדרכה לחיי אישות