שלושה כוכבים מתנוצצים בשמיים. המלכה זונחת אותנו והדכדוך פושה בי...
נדמה לי שהצער הזה נובע מכאב של פרידה, פרידה מדבר טוב שמסתלק עכשיו ויחזור בעז"ה רק עוד שישה ימים. ובכלל, פרידות תמיד קשות לי. ויש המון המון פרידות בחיים. הפרידה מהמוצץ, מהטיטול, מהשערות בטקס החלאקה, ויש פרידה מהגן. מי לא זוכר את היום הראשון בתלמוד התורה או בכתה א'? וכך עם השנים.
וישנן פרידות רבות במעגלי חיי האשה. למשל, גיל ההתבגרות. זו פרידה, לא פתאומית אמנם, מהילדות, כשהילדה עוטה פתאום דמות של אשה קטנה, כאשר מאחורי הדמות הכאילו-בוגרת מסתתרת עדיין ילדה, שעולמה הפנימי מורכב מבובות וקפיצה על חבל, מצב מבלבל ומתעתע. אם האם הנבוכה תשכיל להעביר לבתה את המסר והתחושה וההבנה שמדובר באותות המבשרים על כניסה למעגל הנשיות והפריון, לעולם שכולו בריאה ונתינה וטובה, הנערה תקבל בשמחה את השינויים הרבים החלים בגופה.
ויש פרידה מהרווקוּת. אני זוכה לראות כלות רבות שמתקשות לעכל את המשמעות העמוקה של המעמד בו הן נתונות. העיסוק שלהן בבחירת צָלָם או בעיצוב ההזמנות הרבה יותר משמעותי עבורן בתקופה הזו מאשר ההתבוננות פנימה וקדימה לעבר מעגל הזוגיות שהן עומדות להיכנס אליו, לקראת נטילת נועם עול גידול הדור הבא על כתפיהן.
ויש את הפרידה מההנקה, אצל נשים רבות מתקיימים דברי חז"ל 'יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק'... בדרך כלל ההנקה היא דבר מצויין, אך לעיתים נשים מתעקשות להניק גם כאשר ההנקה אינה טובה להן, גם במקרים הבודדים בהן רופאת הנשים אומרת להן שזה גוזל להן את מעט הכוחות שיש להן, או כאשר ההנקה משבשת להן ולכל המשפחה את חיי היום יום. זכיתי כבר לראות נשים שהמשיכו להניק ילד כמעט עד סוף ההריון של אחיו הקטן, כשהתינוק כבר יודע לברך ברכה על חלב אם, כמו שהאגדה מספרת על דוד המלך...
ויש את הפרידה שהיא הקשה מכל עבור רוב הנשים, והיא הפרידה מהפריון.
היא נכנסת לחדרי בליווי בעלה. צעדיה איטיים. ניכרים עליה הכאב והמאמץ בכל צעד וצעד. ואז בעלה לוחש לה דבר מה באוזן, היא מעלה חיוך על פניה ואחר כך מצחקקת בשקט, אך מיד פניה מתעוותים והיא אומרת לבעלה בעדינות: 'זה כואב! שכחת שהרופאים הזהירו אותנו שהצלקת רגישה, ושכדאי להימנע במשך שבועיים משיעול או מצחוק'? מתברר שהיא עברה כעת ניתוח קיסרי רביעי, וזכתה לבת מתוקה, ראשית שמה. במהלך הניתוח התברר שמדובר במצב שנקרא 'שלייה נעוצה', בה נאחזת השלייה בשריר הרחם, וניתוקה ממנו גורם לדמם רב. היא אושפזה בטיפול נמרץ למשך מספר ימים, וקיבלה כמה מנות דם. כעת היא באה לביקורת אחרי לידה, והיא מספרת לי שהובהר לה על ידי הצוות הרפואי שאסור לה יותר להרות, והבשורה קשה לה מנשוא. הרי היא רק בת שלושים ושתיים! היא חלמה על משפחה עם עשרה ילדים לפחות... אני מנחמת אותה בנחמה הקבועה שלי: אי אפשר לדעת את החשבונות האלוקיים; הנה הרב אלישיב שליט"א היה בן יחיד להוריו, והוא זוכה לראות בחייו מעל לאלף צאצאים!
ואכן, נוכחתי לדעת, מניסיון רב שנים, שרוב הנשים חוות קושי בפרידה מהפריון, בעיקר אם הפרידה הזו לא הייתה צפויה. התופעה הזו חוצה מגזרים, עדות, גיל והשכלה.
כשהפרידה מהפריון מתקרבת עם הכניסה לגיל המעבר, וביתר שאת כשמתרחשים שינויים פיסיולוגיים שמחזקים בתודעתה של האשה את העובדה המצערת שכנראה היא לא תישאר צעירה לנצח, הרבה נשים לוקחות את זה קשה. בעיניהן מדובר על פרידה מחלום... אך אם נקשיב לגופינו, ונקבל כל קמט בפנינו באהבה כשאנו יודעות שמאחוריו מסתתר סיפור ארוך של ניסיון חיים ובשֵלות רוח, ואם נתייחס לדליות הרגל (ורידים בולטים ברגליים) כציורי ילדינו המתוקים החקוקים בגופינו, ואם נשכיל לשמוח עם העובדה שאת סממני הגיל הנפלא הזה הרווחנו בכבוד, ואשרינו שהגענו עד הלום בשלום, הרי אז נצלח כל חולשה ומכאוב, ונצפה בקוצר רוח לשלב הבא, לגיל הזיקנה שאליו ננחת בעז"ה בנחיתה רכה עד כמה שאפשר...
ועוד פרידה: חושך בבית ושקט, השעה מאוחרת, הילדים ישנים מזמן, מנורת שולחן מאירה את שולחן העבודה שלי ואת המחשב עליו אני רכונה כשחצי גוף מוטה קדימה על המקלדת והעיניים העייפות 'דבוקות' לצג, המחשבות רצות בקצב מהיר (מהיר מדיי עבור האצבעות המקלידות), ופתאום בעלי ניגש ומזכיר לי שהגיע הזמן לישון, אך קשה, קשה לי הפרידה...