"הרופא אמר לי שהילד מת - וגירש אותי"

בגיל שנתיים נחטף בנה של רומיה שרעבי מבית התינוקות, ומאז לא ראתה אותו. כעבור 16 שנים הגיע צו הגיוס, ואיתו החיפוש בביתם. היום היא מבקשת, עזרו לי לגלות מה עלה בגורלו

חדשות כיפה רומיה שרעבי 30/07/19 13:28 כז בתמוז התשעט

"הרופא אמר לי שהילד מת - וגירש אותי"
העצרת למען ילדי תימן החטופים, צילום: Yonatan Sindel/Flash90

כאשר עלינו לארץ בשנת 1949, לקחו אותנו מהמטוס ישר לעין שמר. הגיעו אנשים מהסוכנות, ולקחו את כל הילדים שהיו במטוס לכמה שעות כדי שנתארגן. לאחר מספר שעות, כשסידרו אותנו באוהלים החזירו את הילדים. לאחר זמן לא רב באוהלים, הגיעו האחיות ולקחו את הילדים בטענה שאיננו יודעים לטפל בילדנו והם יעשו זאת יותר טוב.

ב-1950 הם לקחו את הילד שלי, שמו דוד חסן סאלם, הוא היה בן שנתיים. הם לקחו אותו למקום שנקרא בית תינוקות. לשם הייתי מגיעה מידי יום, לוקחת אותו הביתה, משחקת איתו, מטפלת בו, מכבסת את הבגדים שלו ובערב מחזירה אותו. בימים גשומים הייתי באה לבקרו ולא לוקחת אותו הביתה.

באותה שנה ירד שלג כבד במשך שלושה ימים ולא יכולנו לבקרו. לאחר שפסק השלג הלכתי לבקר אותו יחד עם אחותי, והגעתי באיחור. באותה שעה הילדים אכלו, ולנו ההורים שאיחרו לא נתנו להיכנס כי איחרנו. הלכנו מסביב למבנה, להציץ בחלון כדי לראות אותו, והצלחתי. ראיתי ושמעתי אותו מבקש מהאחות עוד עוגייה, הוא אמר לה: "עוד עוד" והיא אמרה " מספיק! אין עוד". מילים הזכורות לי היטב עד היום.

למחרת שוב באתי לבקרו, אני ועוד הורים רבים. הדלת הראשית הייתה סגורה, ולא נתנו לאף אחד להיכנס. כל ההורים ראו שסגור וגם אני, לכן הלכנו מסביב לבית, שם פגשתי רופא, והוא שאל אותי "את מי את מחפשת?", "את הילד שלי" עניתי. והוא ענה בפשטות: "הילד מת" והוסיף, "כל ילד שמת שולחים אותו למשרד".

לאחר ששמעתי שהילד מת צעקתי ובכיתי, אמרתי שאני רוצה לראות את הגופה שלו. הרופא גירש אותי ואמר "תסתלקי מפה". הלכתי לבעלי, לאחים ולמשפחה וסיפרת להם שהילד מת. למחרת הלכתי שוב אליו למשרד ושלחו אותי משם. קראו ברמקול את שמות הילדים שמתו, וקראו להורי הילדים. כאשר קראו בשם בני, הלכתי למשרד כמו שביקשו. שאלתי "איפה הילד ומה איתו? קראתם בשמו". אמרו לי "אין שום ילד!".

לאחר 18 שנים כאשר גרנו ברמת השרון, קיבלנו צו גיוס לדוד חסן סאלם. לא החזרנו תשובה, ולא פנינו לצבא. לאחר מספר ימים הגיעו אלינו הביתה מהצבא לחפש את הילד, וסיפרנו להם את הסיפור. אז שמענו וקראנו כי יש עוד ילדים כאלה, ושהחלו בחיפושים אחר ילדי תימן האבודים. הלכנו למשטרה כדי שיחקרו, ולקחנו תעודת עולה עם הפרטים על הילד, התעודה נשארה במשטרה עד היום או שאבדה. לא חקרו, ולא קיבלנו שום הודעה או ידיעה עד היום. אני תקווה כי בעזרתכם נוכלו להגיע לחקר האמת בגורלו של בננו.

 

לעדויות נוספות: "תחושת העלבון - אני בהסכמתי נתתי את הילד שלי"

 

העדות באדיבות עמותת עמר"ם. העצרת השנתית לרגל יום המודעות לחטיפות ילדי תימן ובלקן, תתקיים מחר בשעה 16:30 בכיכר פריז, ירושלים.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן