היה זה בשלהי שנות השמונים למניינם. "מבצע שלמה" הביא בכנפיו את שיאם של הכיסופים לארץ חמדה. זקנים, נשים וטף התקבצו ובאו, בתלאות וביגיע רגליהם. חלק מהעולים הגיעו למלון 'שלום' בבית וגן בירושלים. אני עבדתי אז בתחנה לבריאת האם והילד של משרד הבריאות, בסמיכות למלון.
הייתי מגיעה, כרסי בין שיניי, כדי לבדוק ולתת יעוץ מקצועי לנשים צעירות שזה עתה ילדו. העבודה הייתה די שגרתית, ולא ממש מאתגרת, אך למדתי שגם מעקב שגרתי הוא בעל חשיבות.
בוקר אחד הגיעה אישה קטנה ממלון שלום, עולה חדשה, מלווה באיש גדול, ישראלי שאיננו מדבר אמהרית, מחזיק בידיו המגושמות התקן תוך רחמי ארוז בקופסה. הם נכנסו יחד לחדר, והאיש פתח בשיחה בעברית, כשהאישה שלידו מסתכלת עלי בעיניים זגוגיות. הוא הסביר שרק לפני ימים מספר היא ירדה מהמטוס. יש לה שישה ילדים קטנים, בעלה חולני, והיא לא מבינה מילה בעברית. הוא מלווה אותה מטעם השירות הסוציאלי. הוחלט פה אחד [לא ברור מי החליט, ברור רק שאת פיה ואת פיו של בעלה שכחו לשאול] שהיא צריכה במשך העתיד הנראה לעיל למנוע הריון, ולכן יש להתקין לה התקן תוך רחמי.
חשבתי שאולי אוזניי בוגדות בי. האישה הזאת הגיעה עם מלווה איש ולא אישה, מלווה שלא דובר את שפתה, שקובע עבורה שהיא צריכה לעבור תהליך אישי ואינטימי ביותר. יתכן מאד שמעולם לא פגשה רופאת נשים ולא עברה בדיקה גינקולוגית שהיא בהחלט מביכה. אבל יתרה מזאת - אולי היא בכלל לא מעוניינת בהתקן? אולי היא מתכננת את המשך הילודה של משפחתה לפי ראות עיניה וראות בעלה? מולי התייצב הפטרנליזם הממסדי בתפארתו. מפלצת שכזאת.
אני הדפתי את המפלצת, והנמכתי את קומתה. גייסתי מול פניו החתומות של המלווה הגברתן מבט אסרטיבי, וביקשתי ממנו שיעשה 'אחורה פנה': 'תחזיר את הגברת הנחמדה הזו הביתה לחיק משפחתה. אם יעלה בה רצון ל'תכנן' את משפחתה שתשב איתה עובדת סוציאלית ותשוחח אתה באמהרית או לפחות עם מתרגם צמוד, תסביר לה בפרוטרוט על מה מדובר ומה זאת בדיקה גינקולוגית, תקבל ממנה הסכמה מפורשת לתהליך, ואז שתחזור אליי עם מלווה אישה, דוברת אמהרית, ורצוי גם עם בעלה. רק כך היא תוכל לקבל החלטה מושכלת לגבי המשך בניית משפחתה'.
האיש היה מופתע, וכך גם האחות שעבדה אתי. גם אני הופתעתי מהקול הנחרץ הזה שבקע מתוך גרוני. הקול הזה היה קולם של עולים חדשים חסרי ישע בארץ חדשה, נבוכים ומתרגשים, אבל גם קול של אחים יקרים, שווי ערך, בעלי דעה והשקפת עולם ומערכת של מנהגים ושל הליכות משלהם.
עברו מאז שנים רבות. העדה האתיופית היא חלק בלתי נפרד מהרקמה האנושית שמרכיבה את ארצנו ואת עמנו. לפעמים הם שותקים. שותקים מידי. ואז באה התפרצות של הר געש, של רגשות ופגיעות מודחקים. הר הגעש הזה מבקש 'תסתכלו עליי כשווה בשווה. תקשיבו למצוקותיי'. רק חבל שכאשר הר הגעש הזה מתפרץ הוא לובש שלהבות אש...
לפני שנים, כשגרתי ב"קרית חינוך שעלבים", סיפרה לי חברתי הרבנית ד"ר נעמי שחור, חוויות משיעור שהיא העבירה בבית ספר "שלהבת", שקלטה כיתה של עולים ממבצע שלמה. היא נכנסה לכתה הומת ילדים מתוקים, והעבירה שיעור על מלאכי השרת שמלווים את שבת המלכה.
ואז בקשה מהתלמידים שיציירו להורים לכבוד שבת ציור על המלאך הטוב שאומר אמן על הברכה בבית ועל השולחן ערוך, והמלאך הרע שלא מוכן לכך. כשהיא הציצה בציורים של התלמידים הקטנים היא נדהמה: צבעוני על גבי לבן המלאך הטוב הופיע בציור אחרי ציור כדמות חייכנית שחורה, כאשר המלאך הרע מצויר כשהוא מכוער ומצומק ולבן כשלג..
הכל תלוי בנקודת המבט.