כל שבוע היא הייתה שולחת לי הודעה: "אפשר לבוא היום?", כל פעם עניתי לה "בטח!", והיא לא הגיעה. בשלב מסוים נמאס לי. הניסיון לימד אותי, שככל שלקוחה דורשת יותר מזמני ומרצי, ככה היא פחות תשתלם לי. כלל שמוכיח את עצמו כמעט תמיד. \ הייתי בטוחה שפה יש לנו אותו סיפור: האישה הזו מנדנדת לי כל שבוע, ולא מגיעה בסוף.
יום אחד היא הגיעה.
באיחור של כמעט חצי שעה היא הצטרפה לשיעור, וישבה בצד עד סופו. חשבתי לעצמי בעצבנות: 'אין לי כוח אליה. מנדנדת בלי סוף, מאחרת, מתיישבת ולא משתתפת'. כשכולן הלכו, היא נשארה לדבר איתי. הסיפור שהיא סיפרה לי החסיר פעימה מליבי: היא שמעה עליי מחברה, וכבר כמה חודשים שהיא מרגישה שהיא חייבת ריקודי בטן לנפש שלה, שזה כלי הכרחי עבורה בתהליך מסוים שהיא עוברת.
היא שיתפה אותי בפרטים נוספים שגרמו לי להזיל דמעה.
כמה שחשוב היה לי להגיע, היא אמרה, ככה היה קשה לעשות את הצעד. קריעת ים סוף. בסוף החלטתי לבוא בכוח. היציאה מהבית הייתה כמעט בלתי אפשרית לנפש. אבל החלטתי שאני בוחרת לבוא, גם אם זה באיחור, ואשב בצד. לפרוץ את החומה הזו.
הסתכלתי לתוך העיניים הרגישות והמבקשות תשובה שלה, נפשי מתחרטת על ששפטתי אותה ככה.
היא לא ידעה מה הלאה. אמרתי לה: "פשוט תלכי עם הלב שלך, תזרמי עם מה שמרגיש לך נכון. הכל בסדר, מה שצריך לקרות יקרה". איכשהו היה לי ברור שהיא לא תבוא יותר.
אבל שבוע אחר כך היא התייצבה, הפעם היא עמדה בצד כל השיעור, נעה בקושי פה ושם.
אחר כך היא ביקשה ממני סרטונים בוואטסאפ להתאמן בבית. הניסיון שלי אומר שמי שמבקשת סרטונים לא באמת תשתמש בהם.
אבל שבוע אחר כך היא התייצבה בשלישית, הפעם רוקדת כאילו שהיא לומדת אצלי כבר שנה. האישה הזו שברה את החומות שלה, ואת כל הכללים והסטטיסטיקות שלי.
אישה יוצאת מן הכלל.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".