לא יודעת איך להתמודד עם חמותי
שלום רב, אני יודעת שזו שאלה מאוסה, אבל אני באמת צריכה הנחייה בהליכות ודרך ארץ. חמותי היא אישה יקרה וטובה אבל היא מאוד שתלטנית. היא אוהבת שהכול נעשה בדרך שלה או בשום דרך בכלל. אנחנו נשואים שנתיים ולכל אורך הדרך היא מתערבת לנו בדברים, קונה לי דברים לבית שאני לא רוצה, מחליטה בשבילנו איפה ואיך צריך להראות כל דבר וכו'. (ואח"כ אני עושה מה שבא לי גם ככה אבל תמיד כשהיא באה או פוגשת אותנו אני צריכה לתמרן). בעלי מבין עם מי יש לו עסק וכמה פעמים הוא ניסה לדבר איתה הבעיה שהוא קצת חסר טאקט וכשהוא מדבר איתה היא נעלבת (היא גם ככה נעלבת נורא בקלות) ואז, למרות שאנחנו מבקשים ממנה לא לעשות - היא עושה בכל זאת. אנחנו ב"ה לפני לידה ראשונה, היא כבר התחילה להתערב לנו בהמון דברים ואני כבר רואה מה הולך לקרות כשהילדה תיוולד. דיברתי שוב עם בעלי הוא אמר שהוא כל הזמן מעיר לה מראש אבל זה לא עוזר ושאני אתן לה לעשות מה שהיא רוצה ואח"כ אשנה. אני ממש מתוסכלת אני לא רוצה לחזור מהלידה, מלאה בהורמונים עם תינוקת שאני לא מכירה בתפקיד של אמא שאני לא יודעת מה הוא, ושכולם יתנחלו לי בבית ויתחילו לחלק לי הוראות או לקבוע לי איך ייראה הבית. לדבר איתה אני לא יכולה (כאמור, היא נורא נעלבת) ואני לא רוצה שהיא תבין שהיא יכולה לעשות בביתי כאוות נפשה (כך היא מתנהגת עם הבת שלה) אני לא הבת שלה וזה לא מתאים לי אני אשמח לקבל עזרה כשאצטרך אבל אני לא אוהבת שמנדבים לי את העזרה כשאני לא מבקשת.
לא טוב שתהיי בשקט
הרב ברוך אפרתי משיב: "שלום. זו אינה שאלה מאוסה אלא שאלה חשובה באנושיות בריאה. 'ואהבת לרעך כמוך' הוא הכלל הגדול אשר ממנו יוצאים כל מצוות בין אדם לחברו. עיקרה של המצווה הוא לאהוב את החבר, וההשלכה המעשית היא התנהגות הוגנת כלפיו, כביאור הלל ור"ע- מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך. אולם במצווה הזו קיימת הנחת יסוד סמויה וחשובה, והיא אהבת עצמנו. 'כמוך' הוא היסוד ל'חברך'. דרך ארץ כלפי האחר אינה יכולה לבוא על הריסות האישיות שלך, אלא דוקא מתוך אישיות נוחה ומכובדת. לכן עלייך לעמוד על הצרכים של אופייך ועל התחושות שלך, ולא להניח לאחרים לפגוע בך. בנוסף, עיקר הכבוד כלפי האחר הוא לא בוויתורים כלפיו אלא במתן מעמד של חשיבות לדבריו. כאשר לא מעירים לאדם בעצם משפילים את קומתו ומוותרים על האפשרות שהוא יכול לשמוע ביקורת ולהשתנות. הביקורת העדינה היא עצמה מתן של כבוד לאחר. לכן זו סיבה נוספת לכך שלא טוב שתהיי בשקט. גשי לחמותך, ודברי איתה על הכול למרות שיתכן שתיעלב. את פגועה, נסערת, ואת חשה שחייך במצוקה. לכן היא צריכה להשתנות, גם אם זה יהיה לא נעים. אם היא מבינה אך זה חוזר על עצמו, העירי לה שוב בנחת ובמאור פנים עד שהיא תזכור. שימרי על כבוד ומורא הורים, ודברי בנימוס, אך בבהירות. אם היא נפגעת, תני לזה לקרות, וזה יעבור בע"ה. תוכלי להראות לה את התשובה הזו ולהאשים אותי במה שיקרה, ולסיים את המאבק כך. את צריכה להגיע בסופו של יום למציאות בה היא מודעת לכך שלא מעירים לך כל העת ולא מחליטים עבורך. זה ייקח זמן אבל זה יכול לקרות. החלטה כזו צריכה להיות זוגית, החליטי עם בעלך אם דברי מתאימים למציאות שלכם (יתכן כמובן שלא), והמשיכו. בהצלחה.