בימים אלו של ראשית הסתיו, רגע לפני שנפתחת לה השנה החדשה, חל יום פטירתו של המשורר יהודה עמיחי (נולד ב-1924 ונפטר ב-22 בספטמבר 2000). משב רוח הבוקר הקרירה של סוף חודש אלול מביא עמו ניחוחות משירתו פורצת הדרך של עמיחי, הנחשב לאחד המשוררים העבריים החשובים ולמי שחולל מהפכה בשירה העברית החדשה. הרימונים הבשלים הנערמים על דוכני הפירות לקראת החג הקרב ופיוטי ראש השנה המתחילים להתנגן באוזנינו מזכירים לי את אחד משיריו היפים של עמיחי, המתאר חוויית ילדות המתרחשת בבית הכנסת. בשירו של עמיחי קולותיה של התפילה הם 'קולות של אהבה' וכל מהותה נשיות צופנת סוד, מלטפת ומחבקת.
השיר הפותח במלים 'למדתי אהבה בילדותי בבית הכנסת של ילדותי', מופיע בספרו האחרון של עמיחי, 'פתוח סגור פתוח', שפורסם בשנת 1998, המהווה מעין סיכום של חייו. עמיחי, ממשוררי 'דור המדינה', הנחשב למעצב הביטוי הספרותי של המציאות הישראלית החדשה, שב בשיר זה לילדותו המוקדמת, ובאופן העשוי אולי להפתיע, הוא מתאר את בית-הכנסת כמקום שעיצב את אישיותו ואת התפילה המתקיימת שם כחוויית ילדות מכוננת. המשורר שנולד למשפחה אורתודוקסית, מתאר את התפילה בציבור מזווית הראיה של ילד המתבונן 'מעבר למחיצה', בעזרת הנשים, במקום שבו נמצאת אמו עם כל הנשים והנערות.
למדתי אהבה בילדותי בבית הכנסת של ילדותי
בעזרת הנשים בעזרת הנשים שמאחורי המחיצה
שכלאה את אמי עם כל הנשים והנערות.
אבל המחיצה שכלאה אותן, כלאה אותי מן הצד השני,
הן היו חופשיות באהבתן ואני נשארתי
כלוא עם כל הגברים והנערים באהבתי ובכמיהתי,
ורציתי להיות אִתן שם ולדעת את סודותיהן
ולברך "ברוך שעשני כרצונו" אִתן. והמחיצה,
וילון מלמלה לבן ורך כשמלות קיץ והוילון
זז הלוך ושוב בטבעות ובלולאות,
לוּ לוּ לוּ לולאות, לוּ לוּ, קולות אהבה בחדר הסגור.
לתפילה בעזרת הנשים יש עוצמה מיוחדת שאיננה דומה לזו המתרחשת במקביל, בעזרת הגברים. לכאורה הנשים 'כלואות' מאחורי המחיצה, אולם למעשה, דווקא בעזרת הנשים, 'מאחורי הקלעים', ישנו חופש. יש להניח כי תחושת החירות קשורה למהותה של התפילה הנשית שהיא פחות מחייבת וממוסדת ויותר ספונטאנית וטבעית.
עזרת הנשים היא מקום של כמיהה, מסתורין וסוד, של רוך ובעיקר של אהבה. באופן מפתיע, מי ש'כלוא' הוא דווקא מי שמצוי בעזרת הגברים. שכן, הנשים 'חופשיות באהבתן' והילד, הנמצא ביחד עם אביו בעזרת הגברים היה רוצה לברך כמוהן: 'ברוך שעשני כרצונו' (ולא כמו הגברים: 'שלא עשני אישה').
המחיצה העשויה מווילון מלמלה לבן ורך המדומה לשמלות קיץ נשיות, כביכול משמיעה את צלילי ה'לוּ לוּ לוּ', צלילי השמחה המזרחיים המסורתיים ('קולות אהבה'), המושמעים על-ידי הנשים. המצלול של המלה לולאות (המצטרף לצלילי ה'לוּ לוּ לוּ'), ממחיש את הצלילים הרכים, וטבעות הווילון הנשי הזז הלוך ושוב הן כתכשיטים המשמיעים שקשוק עדין.
שירו של עמיחי, המאמץ את נקודת התצפית של הילד הצעיר ההולך שבי אחר האווירה הקסומה שבעזרת הנשים, מעורר געגוע לתפילה שיש בה סוד וחופש, אור ואהבה. תפילה המרעידה את אמות הסיפים של הנשמה בנעימות. ברַכּות. תפילה הנחקקת בנפשותיהם של הילדים ומותירה בהן זיכרונות של אהבה וכמיהה.
הכותבת היא מרצה לספרות במכללות אפרתה והרצוג