יותר מדי תוויות של קלון וכיעור דבקו במקוואות הנשים במהלך השנים, ורבות מהן היו מעשיות המבוססות על בורות, על ניכור, וגם כחלק ממסעות ניגוח ורצון לבוז ולהשמיץ חלקים, כאלה ואחרים, בציבור הדתי והחרדי. לכן נדמה היה כי יוזמה חדשנית ונאה נטל על עצמו המשרד לשירותי דת, משהכריז על תחרות "מקווה נאה בישראל יפה".
שותפה לרעיון ולמעשה הייתה גם המועצה לישראל יפה, ומטרתה המוצהרת של התחרות הייתה לסייע בשיפור התנאים הפיסיים במקוואות, להפוך אותם למרחב נשי חם ומכיל, במלוא מובנו של המושג, ולהגביר את המודעות לערכי טיפוח ואסתטיקה סביבתית.
המהלך קרם עור וגידים, נקבעו הקריטריונים ומתנדבות יצאו לבדוק את החזות הפנימית והחיצונית, את דרכי הגישה, את מתקני המים ומיזוג האוויר ואת רמת השירות. נראה כי מחשבה טובה עמדה ביסוד הרעיון, ואולם אי אפשר להתכחש לתחושה שאם סוף המחשבה הוא ראשית המעשה, הרי שבמקרה דנן לא היה סוף המעשה במחשבה תחילה.
עם תום התחרות, נערך בסוף השבוע בתל-אביב טקס הענקת התעודות והפרסים ונשים רבות יצאו ממנו עם טעם מר בפה. הסיבות מפורטות במכתב ששלחה הבוקר יו"ר "אמונה", ליאורה מינקה, אל סגן שר הדתות, אל מנכ"ל משרדו ואל יו"ר המועצה לישראל יפה, בו כתבה מינקה כי ”כאילו לא השתנו דברים במרחב הציבורי של ישראל בשנים האחרונות, דווקא באירוע שהוא, לכאורה, כל כולו למען ציבור הנשים בישראל, כינוס שעוסק במקוואות נשים, בשיפור חוויית הטבילה שלהן, בתודעת האסתטיקה והניקיון של מקוואות נשים, בנגישות אליהם וכיו"ב, לא נמצאה הדרך להעניק במה או לתת ביטוי - ולו לאישה אחת“.
מינקה ציינה כי ”בחבר השופטים היו נשים. את עבודת השטח ובדיקת המקוואות ביצעו נשים. באולם, מטבע הדברים, היו לא מעט נשים, ואולם אל במת הנכבדים - הדוברים והמברכים, המשבחים והמשתבחים, מובילי הטקס על מנחיו, זמריו וניגוניו - לא נמצא מקום אפילו לנציגה אחת, שתישא את דברן של באות המקווה; טובלות ובלניות גם יחד, שמכירות את הנושא מקרוב וטוב מאחרים. אין דבר אבסורדי ומקומם מזה“.