השעה כבר מאוחרת ואני מתלבטת האם להמשיך לעבוד על כל המשימות שהשארתי פתוחות או רגע לעצור ולהמשיך לראות suits בנטפילקס. האמת שזאת בחירה יחסית פשוטה. הארווי ספקטור מול ערימות של משימות? ברור שהארווי ספקטור. כשהארווי, מייק ורייצל לא נמצאים, אני מגלה שאני כל הזמן עומדת מול הרצונות שלי וצריכה לבחור.
כשהייתי סטודנטית בשנה ד' בחוג לתקשורת חזותית, החלטתי שבתערוכת הגמר שלי אני רוצה להתמודד עם עצמי, לתערוכה שלי קראתי: "רצונות מנוגדים", אשכרה עברתי טיפול בתערוכת צילום, הרבה יותר טוב מכל פסיכולוג (וזה אפילו עלה לי פחות מכל פסיכולוג). הצפתי את הקונפליקטים שלי והבאתי אותם לקדמת הבמה. כבר אז, הבנתי שהחיים, תכלס, הם קונפליקט, כל אחת ואחד חווים במהלך חייהם איזשהו דיסוננס קוגניטיבי.
הטיפול נגמר כשהבטתי בתערוכה שלי תלויה על הקיר ומאות אנשים באו, הסתכלו, הציצו לתוך נפשי והמשיכו הלאה. סיכום הטיפול הזה אז היה, שאני רוצה לקבל הכל. גם ללכת על בטוח וגם על הקצה. ללכת בתלם, אבל לחפש את הדרך עם הנוף המשגע שבשבילו צריך קצת להסתכן. גם להיות דוסית עולם מחוברת להוא שם למעלה, וגם קצת להיות ליברלית פתוחה זאת שהחילונים אומרים אווו זאת דתייה כמוני. אמא משקיעה ואשת קריירה מדהימה.
עברו שנים מאז, ולאט לאט נפלה ההבנה שאני צריכה לבחור. בכל רגע נתון אני צריכה לקבל החלטה.
אי אפשר גם להיות אמא נוכחת וגם קרייריסטית, מספיק עם השקר הזה שאפשר לשלב. "אבל, היי אני אמא קרייריסטית! אל תגידו לי לוותר על אמהות והגשמת העצמי".
אל תוותרי, אבל תדעי שיגיע השלב שאת תצטרכי לבחור. לא לוותר לגמרי על משהו אחד, אלא לקבל החלטה בשלב בו את נמצאת.
בסופו של דבר כל בחירה שנקבל תהיה תלויית זמן ומקום, ברגע שנבין שגם לתודעה שלנו יש מקום, אולי נהיה שלמים עם החלטות והבחירות שלנו. העיקר העיקר שלא נשים פתק לבן, כי פה זה לא בחירות לראשות העיר.
זה החיים שלנו.
מתוך התערוכה "רצונות מנוגדים": שירה אליצור