רציתי לשתף אתכן הפעם במשהו אישי שלי, המסע המופלא הביתה.. אני עובדת בעבודה פיזית, עושה ספורט שש שעות שבועיות (ריקודי בטן ויוגה בעיקר), ומלווה נשים בתהליכים שונים במעגלי חייהן. מכיוון שכך, חשוב לי להיות פתוחה עם הנשים והרקדניות שלי בנושא הגוף שלי, שתרגשנה חופשי לשאול ולהתעניין.
אחד הדברים שמיד קופצים לעין במפגש איתי, זה חוסר הרזון שלרוב מאפיין אנשים שמתעסקים במקצועות ספורטיביים. לאחר הלידה השלישית שלי, לפני שנתיים, תפחתי פתאום באופן בלתי צפוי. מימיי לא הייתי במימדים שאני היום.
ניסיתי למצוא מה חסר לגוף שלי, מה הוציא אותו מאיזון וגרם לו להגיב בצורה כזו. כאב לי לראות את עצמי ככה, אני לא רגילה למידות האלה. בדקתי והתנסיתי במגוון שיטות, תוספים, דיאטות, דיקורים, טיפולים, וגופי בשלו. לא נע ולא זע. חשבתי שאולי התנפחתי בגלל ההנקה, אז המתנתי בסבלנות. כשהקטן שלי היה בן שנה גמלתי אותו, וציפיתי להצטמצמות המיוחלת. כשהיא לא הגיעה, שוב חוויתי מפח נפש גדול.
סלידה עצמית.
אז התחלתי להרגיש שיותר משאני רוצה לרזות, אני רוצה לאהוב את עצמי ללא תנאי, לאהוב ללא הגבלת משקל, והחלטתי לעבוד על זה. נזכרתי שגם כרווקה, יפה וחטובה, תמיד הרגשתי שמנה מדיי (כואב לי לכתוב את זה). כלומר, מעולם לא קיבלתי את עצמי כמו שאני, את גופי כמו שהוא. תמיד היה תנאי, ועכשיו הגיע הזמן לאהבה ללא תנאי.
אבל אני כל כך רוצה לרזות!! וזה מצוין, תרצי, תרזי, העיקר שתאהבי. לא האמנתי שאני יכולה לאהוב את עצמי עם "צמיגים" ו"סנטר" ו"בטן", ועוד שלל מושגים ביקורתיים ומשפילים שעלו במוחי.
אבל החלטתי שזו המשימה עכשיו. וכל פעם שהסתכלתי בסלידה על הבטן המשתפלת שלי, הזכרתי לעצמי את המתנות שקיבלתי ממנה.
הבטן שלי שילמה מחיר על האוצרות שמסתובבים לי בבית, ובמקום להודות לה אני באה אליה בביקורת. אני רוצה "להוריד" אותה. ממתי רוצים להוריד איבר מהגוף? איזו מן טרמינולוגיה קלוקלת זו, "להוריד את הבטן"! ואחרי שנה של מסע אהבה לגופי, אני מרגישה בשלה לשתף בקושי ובתהליך ולכתוב לכן: התקדמתי. זה אפשרי. מסע מופלא הביתה - לגופי.
ולכל השואלות והתוהות: ריקודי בטן זה ספורט מחטב ומרזה! איך זה לא משפיע עליי? מסתבר שיש עוד משתנים במשוואת ההרזיה מלבד פעילות גופנית ותזונה, ובגלל זה אני לא מהווה דוגמה חטובה, אבל בהחלט מצודדת.
ולכל השואלות והתוהות אם אני בהריון, תרגישו חופשי לשאול. התשובה שלי היא: אני בהריון עם חני.
אני לומדת את הגוף החדש שלי, זה שקיבלתי אחרי לידות והנקות רצופות במשך שש שנים. זה שיותר זקוק לי ולתשומת הלב שלי, שיותר רגיש למאכלים מסוימים, ושמגיב בצורה מידית לנפש שלי.
וכמו שחברה יקרה אמרה לי, זה ההיריון הכי חשוב בעולם.
מודה על כל השפע, על כל גווניו וצורותיו.
ואוהבת.