אני לא מאמינה ביום האהבה

לפני כמה שנים טובות יצאתי עם בחור אמריקאי אחד, שסיפר לי עד כמה הוא מחכה ל-14 בפברואר. כששאלתי מדוע, הוא השיב: כי זה ה״וולנטיינס דיי״, ובשפת הקודש - יום האהבה

הדסה סאסי
ט באדר א'
,
14 בפברואר, 2019 18:09

צילום: הדסה סאסי, סטודיו כיפה

לפני כמה שנים טובות יצאתי עם בחור אמריקאי אחד. ״הו, איי אם וואיטינג לארבעה עשרה אין פברואר״ הוא כתב לי באחד הערבים. ״מה יש בפברואר, נשמה?״ שאלתי אותו. הייתי בטוחה שהוא הולך לזרוק לי שזה היומולדת שלו, או שזה התאריך שבו הוא פיינאלי יעשה עליה ויגאל אותי מיסוריי חישובי הפרשי השעות' בימים שטרם המצאת הוואטסאפ שמדווח אם הבחור מחובר, או אם שיחת הטלפון שלי עתידה להעיר אי שם ביונייטד-סטייטס-אוף-אמריקע את כל הבית.

״נוֹאוּ, נוֹאוּ״, הוא אמר ואז הסביר במבטא המתגלגל שלו שביום הזה ממש, מליוני זוגות באשר הם חוגגים את ה״וולנטיינס דיי״, ובשפת הקודש - את יום האהבה. האמת שלא התלהבתי, אני חיה על לאהוב ועל שמות חיבה מטופשים ולעשות מיקס שירים שהם רק שלכם, אבל הוולנטיינז הזה הצטייר בעיניי נורא שׁמאלצי כזה, מעושׂה, כמו איזה סרט רומנטי אמריקאי מוגזם, משהו שם פשוט לא הרגיש לי אמיתי. אבל הוא דיבר על זה כל כך הרבה ושלח לי כל כך הרבה הודעות על ההתלבטויות שלו למתנה עבורי, שבשלב מסוים הרשתי לעצמי להשטף בקסם של לבבות ההליום האדומים ולהיסחף בגל. וככה, ספרנו יחד את הרגעים עד ליום של הוולנטיין הקדוש.

רק שאז, הגיע הארבע עשרה לפברואר, ומה אתם יודעים - בשעה שאני תהיתי אם אני יכולה לצאת מהבית כי השליח עם הדובי הענק שנבחר אמור להגיע, הבחור פשוט שכח מכל העניין. לא דובי, לא ורד, ואפילו לא ההודעה הקבועה שלנו בערב. ממש ממש כלום.

יום למחרת הוא יתנצל ויסביר לי שהיה יום עמוס וזה פשוט ברח לו לגמרי מהראש. והאמת, האמת - לא היה לי אכפת, אם כבר אז צחקתי מהענין עד מאוד. כי עם כל הכבוד לאהבה ולרומנטיקה וליום החגיגי הזה, אם החוויה הזו חידדה אצלי משהו, זה את ההבנה שאני לא מאמינה ביום שכולו אהבה.

הרי כשהרמב״ם, למשל, רוצה להאיר לנו איך אמורים ללמוד תורה, הוא בא ואומר ״וכיצד היא האהבה הראויה? שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה רבה, עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' .. כאלו חולי האהבה, שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשוכבו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה״. או במילים אחרות, אם אתה רוצה לדעת איך אמורים ללמוד תורה, זו שאמורים לשגות בה תמיד תמיד תמיד, אז לך תלמד מאדם שאוהב אישה. היא במחשבות שלו כשהוא קם בבוקר וכשהוא הולך לישון, ואפילו בין לבין, כשהיא מוציאה אותו מדעתו אותו אחד על אחד, והוא חושב שאולי לפעמים היא קצת משוגעת, אבל היא המשוגעת האישית שלו.

אין מציאות כזאת ״יום של אהבה״, גם לא צריכה להיות. אחד מדברי התורה הממיסים ששמעתי אי פעם (שאני מביאה כל כך הרבה עד שהוא כבר מזמן לא חידוש), הוא שהזוהר הקדוש מחדש שבין כל ההיכלות שמהם בנוי העולם, יש היכל אחד, מהגבוהים ביותר, ששמו ״היכל האהבה״. אין, אין, זו גאונות. כי יש כאן איזושהי הבנה שיש את היום שבו הכרתם ויש את היום שבו נישאתם, ואלו ימי חג ראויים לציון שאמורים להיות מוצפים באושר ובמילות הודיה על הנס. אבל יום שכל כולו חוגג רק את האהבה? סיריאסלי? זה לא מתוק, זה לא מקסים, זה כן עצוב מאוד.

כי אני מעדיפה בהרבה לשגות באהוב שלי כל השנה, מאשר לקבל ממנו דובי ורוד אחד בכל פברואר. אם מצאת מישהו שאתה יכול להרגיש איתו מספיק בנוח כדי להיות עצמך, גם בגרסה המטופשת או המביכה ביותר, מישהו שמצחיק אותך ומנחם אותך ומשלים בך חלקים חסרים, אז את היכל האהבה הזה ראוי לחגוג כל השנה כולה.

ביציאה נדירה אל חיי הלילה של שוק מחנה יהודה שעשיתי עם חברה טובה לפני כמה חודשים, עברנו את אחד מהרגעים הכי מכוננים בקשר, כשאתה מבין שלא רק שאתה מרגיש מספיק בנוח עם הבנאדם שמולך כדי לעשות מעצמך צחוק, הוא אפילו נהנה מזה ומשתף איתך פעולה. אחרי שהתברברנו שעות בשאלה מה להזמין לשתות, סגרנו סופסוף על ספרייט (היא) וקולה זירו (אני) ובדיוק אש ג׳ורג׳ מייקל התחיל להתנגן ברמקולים.

לא לגמרי ברור לי מה היתה הסיבה, אולי הוצפנו באושר שמנגנים סוף כל סוף שיר מהתקופה שלנו, אני באמת לא יודעת - אבל ברגע מאוד לא אופייני, התחלנו פתאום לצווח את המילים הבודדות בשיר שזכרנו. אמת, עשינו לעצמנו בושות שככל הנראה ימנעו מאתנו לחזור לאותו מקום לנצח נצחים, אבל על הצד החיובי - ככה מצאנו את מה שנקרא - ״השיר שלנו״.

היום אי שם בשעה שתים בצהרים, בשעה שהאזנתי באדיקות למקלט הרדיו במשרד, כדרכו של שיר אהבה בוולנטיינז, קלטתי שהשיר שלנו התחיל להתנגן. מיד סימסתי לחצי השני ״חג אהבה שמח, עיניים שלי״ - רק בשביל לקלוט שבו בזמן היא הקשיבה לאותו השיר וסימסה לי ״ולנטיין שמח, חיים״. נשים לרגע בצד את העובדה שאין הרבה קוליות בלהתוודות על העובדה ששלחנו זו לזו משפטים כמו ״איי אם נבר גונה דאנס אגאין, גילטי פּילינג״ (וכן, הטעות מכוונת) והתגלגלנו מצחוק שעה.

בעיניי, זו הצגה בזעיר אנפין של איך אמורה להיות אהבה. כי לא הארבע עשרה לפברואר דחף אותנו להתקשקש, אלא הרגע הזה שלנו, הזכרונות המשותפים. ולמה בעצם שנחגוג רק יום אחד? בין אם זה ״יום האם״ או ״יום המשפחה״, או כל יום יחידני אחר שכזה שהשאלנו מאחינו שמעבר לים. אם אנחנו באמת אוהבים, ובאמת-באמת-באמת רוצים בחברתו של האחר, אז ברור לכולנו שלא מחכים ליום הבודד הזה, ומורכב ככל שזה יהיה - פשוט מוצאים זמן להראות אהבה.

 

 

לטורים מופלאים נוספים של הדסה, היכנסו

14.02.2019

1. פשטות האהבה במילים מתוקות (מעריצה)

איזו כתיבה מדהימה

דווח על תגובה לא ראויה
24.04.2019

2. את מיוחדת כל כך! דברייך כמים לנפש עייפה. (ירושלמית)

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נפתלי בנט צילום: מרק ישראל פלאש 90

בנט מזהיר את גנץ: "אל תיתן יד לממשלת מיעוט"

קרא עוד