אולי אני הבאתי את ההטרדה המינית על עצמי?

ראיון קליל על הצגה שהפך לשיחת עומק חושף את הצד האפל של ההטרדות המיניות הציונות הדתית. השחקנית רחל קשת על ההצגה 'מה את אומרת' שהפכה אותה לגורו בנושא "בינינו, מי לא נגעו בה, מי לא שלחו לה ידיים?"

נטעאל בנדל, כיפה
כז באדר א'
,
27 בפברואר, 2014 18:07
יעל אילן

יעל אילןצילום: יעל אילן

את השיחה עם השחקנית רחל קשת על ההצגה שלה "מה את אומרת" על פגיעות מיניות, קבעתי לסביבות השעה 23:00 שתוכננה לערוך לא יותר מחצי שעה. כתבה חמודה, על הצגה חשובה של שחקנית מקסימה. פשוט. תוך כדי השיחה מתברר שרחל היא ממש לא עוד שחקנית וההצגה שלה היא ממש לא עוד הצגה. מתברר שבמשך שנתיים שרחל מופיעה היא הפכה למעין מוקד מגזרי לבנות דתיות רבות שנפגעו מינית. אוזן קשבת, מישהי לדבר איתה, לחשוף בפניה את האירוע שצילק את נפשן. שיחה שתוכננה לדקות בלבד, הפכה לשיחה של שעה ארוכה ויותר בה מצאתי עצמי משתהה, מובך, מתעניין. עולמן של אותן הבנות, החוויה הקשה והיקפי התופעה במגזר הדתי שעוד לא התעורר. אין ספק, אחרי השיחה הזאת, באותו הלילה, לקח לי קצת יותר זמן להירדם.

את זוכרת את הרגע הראשון שגרם לך להבין שאת הולכת לעשות הצגה על פגיעות מיניות?

"בוודאי. גרתי ביישוב דתי והייתי בתקופה מאד עמוסה, בעלי היה במילואים ואני בהריון והיה מאוד קשה פיזית, נפשית ומכל מיני בחינות. במהלך התקופה הזאת פגשתי אישה שבאה מהמגזר שנחשב חרד"לי והיא סיפרה לי שבתה עברה פגיעה מינית מאוד קשה. פגיעה על ידי שכן. מאוחר יותר, כך היא סיפרה, הבת שלה עברה ללמוד במדרשה וגם שם עברה פגיעה מינית קשה והבחורה פשוט התמוטטה. היא שאלה את הבת שלה, 'איך לא סיפרת לי עוד בפעם הראשונה?' והבת שלה ענתה שהאימא הייתה כל כך עסוקה בעצמה והיא לא רצתה להעמיס עליה עוד. שתבין, הפגיעה המינית הראשונה של הבחורה הזאת הייתה בכיתה א'. תראה איזו מודעות יש לילדים בגיל הזה. אתה נשוי, יש לך ילדים?".

לא, לא.

"טוב, אז בעתיד אתה תבין את מה שאני אתאר לך. אחרי הסיפור הזה הסתכלתי על הילדים שלי, מה הם עוברים? מה הם פוחדים להעמיס עלי? הילדים שלי רואים את הכביסה, הכלים, אבא במילואים, שאני עצובה. הכל. בבית אין מסיכות. מה הם עוברים ולא מספרים כי אני עלולה לקרוס?! בעקבות המפגש עם האישה הזאת שה' זימן לי, הרגשתי שמשהו באימהות מקבל זכוכית מגדלת גדולה של משמעות והבנה איך אני בתוך מרוץ החיים מוצאת את המקום והיכולת לתת לילדים את התחושה שאני שם בשבילם. רציתי לשנות את החיים של כל ההורים. אמרתי שאני חייבת לנער את ההורים".

וכך נולדה ההצגה שלך.

"בדיוק. נזכרתי במישהי שהייתה פעם הבוסית שלי וידעתי שהיא עברה פגיעה מינית אבל לא ידעתי את הסיפור. התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה לעשות הצגה על החיים שלה. היא הסכימה וסיפרה את סיפור חייה שהפך להצגה. במהלך ההכנות להצגה שערכו שנתיים נפגשתי עם הרבה אנשי מקצוע שייעצו לי. כשסיפרתי לחברות שאני עושה הצגה על פגיעה מינית, לכל אחת מהן היה סיפור אישי של פגיעה. אני הייתי בשוק. כמעט כל אחת שסיפרתי לה על ההצגה, סיפרה לי סיפור אישי שקרה לה או למישהי קרובה אליה. אין סוף סיפורים, וכן, בתוך המגזר הדתי. איך לא מדברים על זה?! פתאום קלטתי שמטאטאים את הנושא מתחת לשטיח".

אם יש כל כך הרבה, איך זה שהסיפורים האלו לא צפים החוצה?

"בחורה שעברה פגיעה מינית חושבת על זה ושואלת את עצמה, זה היה טוב או לא? זה היה נכון או לא? זה היה אסור או מותר? אולי בכלל אני אשמה? הבלבול הזה יחד עם רגשות האשמה לא מאפשרים לה לספר. כשראיתי שיש כל כך הרבה סיפורים התחלתי להקליט אותם. יש לי בבית המון סיפורים של פגיעות מיניות. אתה שומע שם את רגשות אשמה קשים שמתכנסים בבדידות איומה. העובדה שרוב הפגיעות המיניות מתבצעות על ידי אדם הקרוב לקורבן יוצרות בלבול, אתה מטיח בעצמך "למה לא אמרתי 'לא'?", "איך נתתי לזה להמשיך?", "אולי בכלל אני הזמנתי את זה עלי?". זה גרם לי להבין שההצגה צריכה לפנות גם אל בני נוער שעוברים את התחושות האלה, להעלות את המודעות שהם לא לבד, ולתת להם כלים מודעים למניעה. לצערי יש הרבה מאוד שנפגעו וחשוב שיהיה ברור מי הפוגע ומי הקורבן. אין ישוב דתי שאין בו פגיעה מינית ולכן חשוב לדבר על זה כי כשזה מושתק אי אפשר להמשיך לחיות".

אין ישוב דתי שאין בו פגיעה מינית?!

"אני אומרת לך. הופעתי עם ההצגה הזאת כבר בעשרות ישובים דתיים ובכל מקום שאני מגיעה ניגשים אלי ומספרים לי, ויותר מסיפור אחד. זה חוצה מגזרים. יצא לי להיות בבתי ספר מאוד שונים, מהאולפנות הכי תורניות ועד מקיפים, מושבים וקיבוצים וזה קורה בכל מקום, ועם אותם המאפיינים. לא משנה אם זה חברת שמנת או עיירת פיתוח, אם זה דתי או חילוני. פגיעות מיניות נמצאות שם והרבה.

"תמיד לוחשים לי אחרי ההצגה שבדיוק יש עכשיו מקרה בקהילה ואני אומרת להם שתדעו שזה בכל מקום. אתה יודע, הייתי פעם עם ההצגה באולפנה שנחשבת מאוד מאוד תורנית שמרנית. והמורה אמרה לי שאולי כדאי לשנות מעט את הסיפור של ההצגה כי הבנות מאוד תמימות.

"אחרי ההצגה דיברתי עם הבנות ולא הבנתי על איזו תמימות המורה מדברת. הן יודעות הכל. על מיניות, על יחסים ועל עניינים שבינו לבינה. מהיכן? מהאינטרנט. כי אף אחד לא מדבר איתן על הנושאים האלה והן מוצאות מקור מידע ללא תיווך ומה שהן מוצאות שם זה נורא. צריך להבין שחייבים לדבר על פגיעות מיניות בלי מחסומים. ההצגה היא כלי לדבר על זה ממקום אופטימי חזק ובריא ומראה שאפשר להתגבר ושאפשר להצליח בחיים גם אחרי פגיעה מינית".

אני חושב שזה מביך את המורים לדבר על מיניות בפני תלמידים.

"צוותי הוראה לא תמיד מבינים את הצורך ואם מבינים לא יודעים איך לעשות את זה או מובכים. אבל זה לא רק מורים, מבוגרים בכלל מובכים לדבר על זה עם הילדים שלהם. אני הרבה פעמים אומרת לבנות 'האימהות שלכן היו רוצות לדבר אתכן על הנושאים האלה אבל קשה להן, תנסו לעזור להן, תנסו גם אתן לפתוח ערוץ לשיחה'. חוסר הידע והשיח גורם גם לכניסה לא נכונה של הלכות צניעות לנושא".

תסבירי.

"אני אישית מאמינה והולכת בדרך של התורה ומזדהה מאוד עם הלכות צניעות. אחרי הצגה מגיעות אלי בנות, גם מבוגרות וגם צעירות, ואומרות לי, 'מה את רוצה, הם לא שמרו על נגיעה וייחוד אז ברור שזה מה שיקרה, מה הבחורה הזאת ציפתה כשהיא הזמינה אותו הביתה?!'. "נגשה אלי למשל בחורה צעירה ואמרה לי שהיא אשמה שפגעו בה מינית כי היא התלבשה לא צנוע והתנהגה בבוטות. אז נכון שצריך להתלבש נכון, לשמור על ייחוד ונגיעה כמו שהתורה מכוונת אותנו אבל במקביל להבין שאין כזה דבר אישה שמביאה על עצמה פגיעה מינית.

"שיהיה ברור, יש פה רק אשם אחד. האשם הוא הפוגע. נקודה. בחור דתי סיפר לי שהוא פגע מינית והסביר 'אבל היא שתקה'. מוכרחים להסביר גם לבנים וגם לבנות מה מותר לעשות עם הגוף ומה אסור ומה החוק אומר. הם גם ככה מסתובבים עם אייפון בתיק שכולל הכל מכל כל. להסביר להם שמיניות זה לא יחסי מנצל מנוצל, אלא מיניות זה טוב, אינטימי ויפה ויש דרך.

זה מכעיס אותך?

"פעם זה היה מכעיס אותי אבל היום אני מבינה שהמצב מורכב. בכלל, אני לא אדם כועס. אני בדרך כלל משתדלת לראות את הטוב ולהראות את הטוב, וכיוצרת תיאטרון אני משמשת כמראה אומנותית לחברה, ומשתדלת להעצים את האמונה של הצופים ביכולת להשתקם, ושמהמקום הנמוך ביותר אפשר להגיע למקום הכי גבוה. חשוב לי שהקהל יצאת מודע ואופטימי, מבחינתי אלה תחושות משלימות".

(צילום: יעל אילן)

אני מבין שמאז שהתחלת להופיע הפכת למעין מוקד פניות של בנות שעברו תקיפה מינית.

"מבחוץ זה נראה כאילו אני סוג של מרכז סיוע של אדם אחד. בנות שרואות את ההצגה באות אלי ורוצות שאני אטפל בזה. הן באות אלי כי הן רואות שאני הכי פתוחה וישירה שאומרת הכל והאדמה לא רועדת. הן בוטחות בי. בנות שולחות לי מכתבים, בפייסבוק, במייל ומתקשרות אלי בכמויות שאתה לא תאמין. אני מסבירה להן שאני שחקנית תיאטרון ויכולה להיות אוזן קשבת אבל אני לא פסיכולוגית ואני מפנה אותן לטיפול וייעוץ. עם השנים אספתי מאגר של פסיכולוגיים מכל הארץ כך שלכל אחת תהיה לי לאן להפנות. פונות אלי לא רק נערות אלא גם נשים מבוגרות, אימהות או מורות שראו את ההצגה ולראשונה מעזות לדבר על זה.

"פעם דיברה איתי מישהי וכותבת לי שהיא במיטה ליד בעלה שישן והיא מעולם לא סיפרה לו. אחרי שבועיים דיברנו שוב והיא סיפרה לי שהיא חשפה בפניו את הסיפור שלה והיא לא האמינה עד כמה מכיל, מחבק ומחזק הוא היה. מה עשיתי? לא הרבה, בסך הכל אפשרתי לה להוציא את זה. יצרתי לגיטימיות לסיפור שלה ונתתי לה להבין שהיא לא חולה, שיש הרבה כמוה והיא בן אדם נהדר".

עוברות לי עכשיו כל מני סיטואציות ואני מוכרח להגיד שאני לא ממש מצליח להעביר קו היכן מדובר בפגיעה מינית והיכן במשהו לגיטימי.

"מה שאתה מתאר זה התחום האפור שהופך את הנערות למאוד מבולבלות. התחום האפור שונה בין הציבור החילוני לדתי. אחרי כל הצגה באות אלי בנות ושואלות האם הסיפור שלהן נחשב פגיעה מינית. למשל מספרת לי תלמידת אולפנה שהיא לא שמרה נגיעה עם בחור, זה נחשב? או אחרת שסיפרה לי על אירוע מיני שעברה ושאלתי בן כמה אותו בחור והיא אומרת לי בן 13. התבלבלתי לרגע ושאלתי בת כמה היא הייתה. היא ענתה לי בת 12 ושזה קרה כמה פעמים כשהיה לאחד מהם בית ריק. תשמע, הייתי בשוק. בני 13 דתיים. גם אם זה לא פגיעה מינית ברור שחייבים לדבר על זה עם הנוער. ההגדרה לפגיעה מינית היא שהמילה "כן" צריכה להיאמר במפורש, שתיקה היא לא בהכרח הסכמה. וכדאי מאד להעצים את המקום של מיניות מתוך אהבה ומערכת יחסים עמוקה.

היכן זה קורה הכי הרבה במגזר הדתי?

"אני לא יודעת לענות לך כי אני לא גורם מקצועי ולא עשיתי מחקר אבל ממה שאני פוגשת, זה קורה בכל מקום ובכל גיל. אני שמתי לב, שמעבר לחינוך בגילאי בית הספר, כדאי מאד לשים לב מה קורה לבנות השירות הלאומי. אתה בכלל לא מאמין מה עובר עליהן.

"ההצגה שלי מספרת גם על קומונרית שנפגעה מינית על ידי רכז מחוז. זה סיפור שקרה, כן. בנות שירות מגיעות נורא תמימות למקומות מאוד לא תמימים ונחשפות לעולם מבוגרים מורכב. הן בודדות בשטח בין הפטיש לסדן ובגיל שמאוד צמא לאהבה וחיבוק והן גם מאוד יפות.

"אני לא נכנסת לשאלה אם יש יותר פגיעות מיניות בצבא או בשירות לאומי אבל אני רק רוצה להדגיש שיש הרבה מאוד פגיעות בבנות שירות לאומי. אני אומרת מסיפורים שבנות מספרות לי, ואתה רואה שלא משנה מה אורך הזקן וגודל הכיפה - זה קורה בכל מקום. כשאני מדברת עם בנות שירות אני יודעת שזו הצלת נפשות של ממש".

(צילום: יעל אילן)

את מופיעה גם בפני בנים?

"כן, חשוב שאבות ידעו מה קורה לבנותיהם, ואני קוראת ליוצרים גברים להרים את הכפפה וליצור הצגה שמיועדת גם לבני נוער בנים דתיים. כדי לבנות אצל בני הנוער יחס בריא למיניות ולבנות המין השני".

מעניין אותי אם גם הם מגיעים אליך עם סיפורים. למשל על בחורה שפגעה בהם.

"הנתון הוא שעד גיל 11 מספר הבנים והבנות נפגעים באותה מידה והחל מגיל זה בנות נפגעות יותר. הגיעו אלי סיפורים מעטים על בנות שפגעו, ואני חושבת שלכולם קשה לדבר על פגיעה מינית אבל לבנים אולי אפילו קשה יותר והם פחות מספרים גם אם הם נפגעו".

כי זה פגע להם בגבריות?

"נכון מאוד. חלק מהמוות של פגיעה מינית זה השתיקה בשעת האירוע וחוסר היכולת להגיד 'לא' ברגע האמת. המילים לא יוצאות מהפה והרגלים לא זזות. לגברים זה גם קורה וזה יותר קשה להם. לכן חשוב לי להגיע גם אליהם. קח לדוגמא את הסיפור של נחום פצ'ניק, ששיתפנו פעולה לאחרונה, שהרב שלו פגע בו. מדובר על בחור בסיירת מטכ"ל, הכי חזק, מאצ'ו, גבר. הוא הסתובב עם רגשות אשם, איך הצליחו לשבור אותו. מה שלא הצליח לשבור לוחם בסיירת מטכ"ל הצליחה לשבור פגיעה מינית".

מה המקרה הכי חמור שהגיע אליך?

"מידת החמורה בכלל לא קשורה למקרה אלא לחוויה של הבחורה הנפגעת. יש בת למשל שסיפרה לי שהיא נפגעה קשה מגבר שרק עשה לידה משהו, נגע בעצמו, בכלל לא נגע בה. זה החריב את עולמה. היא הסתובבה עם זה שנים רבות וזה הפריע לה לבנות זוגיות.

"מבחינתי, אין מקרה יותר מזעזע או פחות, יש איך זה פוגש את הנפגע. בהצגה למשל יש הריון והפלה, שזה מאוד קיצוני אבל זה לא משנה. זה סובייקטיבי ואני נשבעת לך שכל מי שפותחת בפני את הלב שלה אני מרגישה שזה כל העולם. למשל מישהי שבאוטובוס נגעו בה וזה ליווה אותה להמון זמן. ובנינו, מי לא נגעו בה? מי לא שלחו לה ידיים?".

וואו.

"ואלו כאילו סיפורים קטנים אבל זה מישהו שפולש למקום שלי, הפרטי שלי, לירך שלי, לשיער שלי, לכתף שלי. בנות אומרות לעצמן, 'בטח דמיינתי', 'זה לא באמת קרה עכשיו', 'הוא לא התכוון', 'היד שלו בטעות ליטפה לי את השיער מהספסל שמאחורי'. הן מספרות לעצמן שהוא נצמד אליהן כי צפוף. אלו כאילו סיפורים קטנים אבל אתה בכלל לא יכול לתאר לעצמך מה זה עושה לבחורה".

איך את מעבירה בהצגה את הנושאים המורכבים האלה?

"אני כשחקנית פונה לקהל "אתם רואים אותי? ואם אני קופצת, אתם רואים? ולמה אמא שלי לא רואה אותי?". בהמשך כשההצגה מגיעה לאונס אני אומרת 'באנו אלינו הבית. סגרתי את הדלת. הוא התקרב. ואני שתקתי. והוא ראה אותי. ואני שתקתי. והוא ראה אותי. ואני שתקתי. חיכיתי שילך. אבל הוא ראה אותי. אז רציתי שיחזור. שיראה אותי..'.

"זה מעביר את תחושת האונס. תחושה של בחורה שמרגישה שלא נעים לה אבל סוף סוף יש משהו שרואה אותה. כאילו רואה אותה. הרי היא לא קיימת מבחינתו, היא פונקציה לסיפוק צרכים בלבד. בהמשך ההצגה אני מתארת אותה חושבת 'זה היה טוב לי. והיה לי משהו ביחד. לא כאב לי. כאילו, כן כאב. אבל הייתי חשובה לו. הוא מחכה לי או לא? הוא אוהב אותי או לא? זה היה טוב לי או לא?'. זה הבלבול הזה שדיברנו עליו."

מה אני אגיד לך, השיחה שלנו יכולה להשאיר תחושה של כאילו לא נעים להיות גבר.

"חס וחלילה. להיפך, אחרי כל הצגה אני אומרת לבנות שרוב הבנים הם בסדר גמור, רוב הגברים הם אנשים טובים ומקסימים, רוב הזוגות חיים טוב. אני אומרת להן שקשר בין גבר לאישה הוא טוב וחיובי, שמיניות היא דבר טוב, בריא, נעים וקדוש. בתוך זה צריך סוגריים של פגיעות מיניות אבל זה רק סוגריים.

"יש אימא שאמרה לי שהיא לא שולחת את הבת שלה לישון אצל חברות כי מבחינתה כל אבא הוא הפדופיל פוטנציאלי. אני רחוקה מזה מאוד. אני לא מוכנה ליחס הזה. המודעות שאני מנסה לעורר לא אמורה לגרום להיסטריה והתנכרות. אם אני פוחדת מתאונות דרכים אז אני לא אנהג? לא. אני אנהג זהיר יותר. כך גם בנושא מיניות.

"צריך לתת לפחד להיות נוכח ולא להשתיק אותו אבל לקחת אותו למקום שיעזור לנו ליצור הגנות. מקום שיוביל אותנו לשמור על עצמנו ומבלי לנעול אותנו. אני שולחת את הבנות שלי לישון ואני לא נועלת אותן, רק אחרי זה אני שואלת איך היה, מה היה, לוודא שעבר עליהן חוויה טובה ולא רק בהקשר של פגיעות מיניות. ליצור ערוץ תקשורת פתוח של שיתוף. זה הרבה יותר פשוט ממה שחושבים. יש הורים שנבהלים כשילד שואל איך נהיה לאימא תינוק בבטן. אפשר להשיב בפשטות וברמת פירוט שתתאים לכל גיל שהילד נמצא. אבל לא צריך להיבהל או לסרב לענות לו.

אני חושב שעצם העובדה שקיימת הצגה כמו שלך היא בשורה טובה של שינוי בחברה שלנו. את לא חושבת כך?

"בהחלט. פעם הייתי דופקת על דלתות של ישובים כדי שיזמינו אותי להציג בפניהם והיום אני מופיעה עם ההצגה מספר פעמים בשבוע. יש מהפכה בשנים האחרונות, היא איטית אבל היא קיימת. יש לנו דרך אבל אני מרגישה שאני חלק ממהפכה. מהפכה לפיה מתחילים לדבר על פגיעות מיניות.

"היום אני מוזמנת לכל סוגי הקהילות, גם האלה הכי שמרניות ומרגישה שאני קונצנזוס. הופעתי באולפנות הכי שמרניות שאתה מכיר. המסע עוד ארוך אבל רק ככה זה עובד. אני מרגישה שהפוגעים מרשים לעצמם לפגוע כי הנפגע הוא זה שסובל ואילו הפוגע יכול להמשיך כרגיל ולשכוח. אם הפוגעים ידעו שכל מקרה יתפוצץ בפרצוף הם יפחדו. הדרך היא לדבר על הנושאים האלו, להציף אותם, ללמוד כיצד להתמודד ולתת לנוער שלנו כלים להצמיח חברה טובה יותר. אני מאמינה שאנחנו בדרך אל חברה מתוקנת יותר. אני באמת מאמינה בזה".

לפניות לכתב נטעאל בנדל - desk@kipa.co.il

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

חמאה צילום: pixabay

משבר החמאה? בחו"ל חמאת תנובה נמכרת בשלושה שקלים

קרא עוד