"תגידי, את חושבת שנגמרו הבחורים הדוסים החמודים הנורמליים?" שאלתי את נועה. כל אחת מאיתנו ישבה עם המחשב שלה על הספסל מחוץ למכללה. אבל כבר כמה דקות אני לא באמת מצליחה להתרכז. הייתי חייבת לשתף מישהו במה שמציק לי.
"זה קשור למעוז?" היא הרימה עיניים מהמחשב והסתכלה עלי.
"ברור שזה קשור! אני משתגעת כבר מהמחשבות…"
צלצול הטלפון שלה קטע אותי. היא הסתכלה על המסך והפנים שלה השתנו מיד.
"סורי נשמה. אני חייבת לענות לזה" היא אמרה לי והתרחקה.
טוב נו… אני אסלח לה על זה. או שזה בחור שמתקשר פעם ראשונה או הצעה שהיא מחכה לה. ניסיתי להמשיך לעבוד, אבל המחשבות לא עזבו אותי.
זה לא שאני יוצאת כבר מלא שנים לדייטים. אבל בכל זאת הפחד שנגמרים לי הבחורים השווים רק הולך וגובר בתוכי. כשהתחלתי את הדרך, לא הייתה לי תמונה ברורה בראש עם מי בדיוק אני רוצה להתחתן.
אבל בטחתי באינטואיציה הפשוטה שלי.
ועם הזמן, הפחד הזה הלך והתגבר בתוכי. הפחד שהבחורים הנורמליים הולכים ונגמרים לי.
הכירו לי הרבה בחורים מיוחדים. עמוקים. טובי לב. אבל…. לא הצלחתי להתחבר לאף אחד מהם. יותר מזה, היה לי קשה להגיד את זה בקול, אבל היו לא מעט שאפילו התביישתי ללכת לידם. כאלה שהתפללתי שאף חברה שלי לא תעבור באזור בטעות ותראה אותי באמצע הדייט. היו רק כמה בודדים שהתלהבתי עליהם, אבל… הם חתכו לי.
הלחץ הפנימי שהיה בתוכי הלך וגבר. כבר לא היה לי כל כך אכפת מכל מיני דברים שהיו לי חשובים לפני כן. רק רציתי בחור נורמלי. תורני, שנראה טוב. שיהיה גברי. שיהיה לעניין.
בתוך כל המחשבות האלה חזרה נועה לשבת לידי. הפנים שלה היו סמוקות.
"בעעעע" היא אמרה "שונאת שיחות טלפון ראשונות".
"את מספרת לי…" נאנחתי. "תגידי… מי הציע לך אותו? מה הוא עושה?" שאלתי בקול הכי רגיל שיכולתי. מנסה לא להישמע מתעניינת מדי.
"אמ…" היא היססה קצת "ענבר הציעה לי אותו. הוא כרגע בצבא, בגולני. יוצא עוד מעט לקורס קצינים. אבל עזבי אותי רגע, את היית באמצע…"
השתדלתי בכל כוחי להתגבר על הצביטה הקטנה של הקנאה שעלתה בי, ולהתרכז במה שאני מרגישה כרגע.
"לא יודעת… אני כל כך מתלבטת על הקשר עם מעוז. מצד אחד, הוא באמת אחלה. יש בו הרבה דברים שדומים לי, יש לנו שיח ממש טוב, אני מרגישה שהוא מבין אותי.
אבל נועה, אני… אני לא מסוגלת להיפתח אליו. אני לא מרגישה שאני רוצה אותו…" אמרתי.
"את יודעת לשים את האצבע על הנקודה המדויקת?" היא שאלה.
"קשה לי לשים את האצבע בדיוק על מה מפריע לי. אבל אני כן יודעת להגיד שבא לי מישהו שיהיה יותר גבר. נשמע לי טיפשי להגיד את זה, אבל מה אני אעשה שככה אני מרגישה? וגם, מלחיץ אותי שהוא לומד בישיבה והוא לא יודע עדיין מה הוא רוצה לעשות. כן חשוב לי מישהו שיפרנס, שיהיה יציב, עם רגליים על הקרקע. וגם…" המשכתי קצת בהיסוס "אני לא כל כך מתחברת לאיך שהוא נראה".
"נו," נועה ענתה לי "נשמע לי ברור שאת צריכה להיפרד ממנו. למה את לא עושה את זה פשוט? אם את לא מתחברת אז זה פשוט לא זה."
"אבל נועה, זה לא באמת כזה פשוט. יש בו הרבה דברים שכן חשובים לי, ושאני כן מתחברת אליהם. ומי אמר שהדברים שמפריעים לי, הם דברים אמתיים? זה באמת יפריע לי גם עוד 20 שנה? אולי זה שיש לו לב טוב, שהוא אכפתי ועמוק ומקשיב ונעים הם דברים יותר חשובים? אולי אני צריכה לעשות עבודה עם עצמי, ואם אני אפרד ממנו אני אפספס את הזיווג שלי? אולי זה מי שאני צריכה להתחתן אתו והבעיה היא בי?" שפכתי עליה את כל השאלות שהציקו לי, ועדיין לא הרגשתי הקלה.
"וביחד עם המחשבות האלה" המשכתי "אני פשוט לא מצליחה להיפתח אליו. אז מה זה עוזר כל ההתלבטויות האלה, אם אני פשוט לא מצליחה להתחבר? אבל שוב - אולי גם הבעיה להתחבר קשורה בי, ולא תלויה בו? ואולי," אמרתי בהיסוס "אולי זה מה שמתאים לי. מאיפה אני אמורה לדעת מה מתאים לי ומה לא? אולי מי שאני מדמיינת, הוא לא באמת מי שמתאים לי?"
נועה הקשיבה בכובד ראש, ואז אמרה: "תדעי לך שאלו שאלות שגם אני שואלת את עצמי המון. גם אני לא תמיד יודעת על מה אני כן יכולה להתפשר, ומה קריטי בשבילי. באמת שאני לא יודעת מה להגיד לך..." היא סיימה באנחה.
כל כך הרבה שאלות עולות לנו בתקופה המאתגרת הזאת, כשאנחנו מחפשות את האחד: האם אני רוצה בחור שלומד תורה או אחד שעובד? קריטי לי שהוא יעשה שירות קרבי? ומה לגבי המראה שלו, זה משהו שמתרגלים אליו או שצריך להתחבר מההתחלה? ולמה כל כך מפריע לי שהוא לא "גבר"? על מה אני יכולה להתפשר ומה קריטי בשבילי? האם אני יכולה לסמוך על האינטואיציה והרגש שלי? ואולי אני מפספסת כך את הזיווג שלי?
באופן כמעט אוטומטי, כאשר אני נפגשת עם בחור, עולות בי שאלות בתת מודע: מה המשפחה שלי הייתה אומרת עליו? איך אני נראית לידו? אם תעבור לידי חברה, איך אני ארגיש? מתחת לזה יש גם רצון עמוק שאני ארגיש גאה ליד הבחור שאתו בחרתי להתחתן, שארגיש לידו שווה.
אחד הדברים המרכזיים שעלולים להשפיע עלי בבחירת בן הזוג, הוא הרצון שלי לקבל אישור מהסביבה על מי שאני מתחתנת אתו. באופן אינטואיטיבי, יש בתוכנו הבנה בסיסית של מה "שווה" בעיני החברה שבה אני חיה, ומה שווה פחות. זה יכול להיות מול המשפחה, מול החברות, או המציאות באופן כללי. קורה לנו לא מעט שאנו מחפשים בני זוג שנראה "מוצלחים" בחברתו, שנרגיש גאים לידו, בן זוג כמו שראיתי אצל החברה הטובה או אצל האחות שלי.
הצורך להיות שייכת, להרגיש שהחברה שבה אני חיה מעריכה אותי, הצורך פנימי לקבל אישור מהסביבה שאני טובה וראויה הוא צורך טבעי מאוד. אבל הוא גם עלול להשפיע עלי בבחירת בן הזוג שלי. עצם המודעות להשפעה הסביבתית בתהליך בחירת בן הזוג היא כבר צעד קריטי.
אחת הדרכים הטובות לבחון באמת, היא לנסות לשים סימן שאלה על ה''דרישות'' שלי. סימן שאלה שפותח, ששואל, שמברר. ולא שופט.
חשוב לי בחור קצין? באמת? חשוב לי בחור רגיש? רק הנשמה שלי יודעת מה נכון לי באמת בפנים. וחשוב כל כך להקשיב לה, למה היא באמת רוצה. מה באמת יהיה לי טוב, ונכון, ואמתי.
מה ש''שווה'' בעיני החברה, הוא לאו דווקא ה''טיפוס'' שנכון עבורי, שבאמת יהיה לי אתו טוב ומצמיח, שהקשר בינינו יהיה קשר פנימי ומחובר, שהתקשורת בינינו תהיה פתוחה וכנה. אולי קצין בגולני זה ממש שווה, אבל אני צריכה דווקא מישהו יותר רך, יותר קשוב, יותר רגיש. ואז, במקרה שיש "חוסר התאמה" בין מה שהחברה תופסת כ"שווה", ובין מה שנכון לי - מה אנחנו עושות הרבה פעמים? גם וגם. לא מוותרות על כלום. אבל, אם אני מחפשת קצין קשוח, גברי והחלטי, אבל שגם יהיה מאוד רך ועדין, קשוב ורגיש, אני מגיעה לקבוצה ריקה… ומסתבכת. אם אני רוצה לחפש גם את מי שמקובל על החברה, וגם את מי שנכון לי, זה עלול להתנגש.
צעד אחרי צעד, אפשר להשתחרר מהדברים החיצוניים שמשפיעים עלי, להתמקד פנימה, לצאת למסע כנה ואמיץ של בירור פנימי ולהחליט מתוך בחירה ומודעות עצמית עמוקה מהם הדברים שחשובים לי באמת, ומתי אני מושפעת מהשפעות חברתיות תת-מודעות שלא בהכרח נכונות עבורי.
נחמה ביטקובר צילום: באדיבות המצולמת
נחמה ביטקובר היא מאמנת רגשית וראש מכון "עומק הקשר" - מכון העוסק באימון וליווי בנות לקראת זוגיות מאושרת.
058-4170276 או באתר: עומק הקשר, אימון רגשי