זה מתחיל מילדות, שני ילדים – אחים רבים, ואת האימא שפתאום גם נהיית השופטת, מבקשת משניהם לבקש סליחה ולהשלים, והשניות מתארכות והסליחה לא מצליחה לצאת מהפה. וזה נהיה פתאום עניין עקרוני לא לבטא את המילה הזו שכל כך קשה להגיה, ואולי, רק אולי אם הילד השני יצליח להוציא אותה מהפה ראשון, רק אז, אולי, יצליח גם השני לחקות אותו ולהוציא גם הוא אותה מהפה אחריו.
אבל הבעיה עם הגיית המילה הזו לא מסתכמת בילדות, היא ממשיכה הלאה גם בבגרות, כששני אחים רבים על צוואת ההורים ופוגעים זה בזה בלי סוף, ואז מגיע ערב ראש השנה, ומחשבות חרטה חולפות בליבותיהם, אבל משהו בקושי להגות את המילה פשוט לא מסייע להם להוציא אותה מהפה, משהו בציפייה שהצד השני יהגה אותה קודם ואז אני אחקה אותו, משהו שם גורם למילה הזו להישאר בתוך חלל הפה.
וזה לא רק בין אחים, אלא גם בין בני זוג. לפעמים אני פוגשת נשים (וגברים) ששנים נושאים איתם בבטן משקעי כעס על בן הזוג, ויש ביניהם שתיקה רועמת כזו שכל כך מבקשת מהמילה סליחה שתצא כבר מהפה, אבל גם פה כנראה זה בלתי אפשרי להגות אותה, כי אחרת איך יתכן שהמילה הזו פשוט לא נאמרת ומשחררת את אווירת המתח והכעס. וכשהיא כבר כן נאמרת, נראה שהצד הפגוע מתקשה לעיתים קרובות לומר "סלחתי כדבריך". אז יש לי ממש בעיה עם המילה הזו - סליחה, שאליעזר בן יהודה כשחידש את השפה לא הבין כנראה שיש בעיה עם ההגייה שלה.
מה שלפעמים הכי מדהים אותי בקשיי ההגייה של הסליחה, זה שנראה שיש מקומות וזמנים שהבעיה מחמירה, וזה בעיקר בזמן שצריך להגות אותה בתוך המשפחה – מול בן משפחה פגוע. כאילו משהו בעצם זה שהוא בן משפחה גורם למילה כבוד לצוץ החוצה, והכבוד לא מאפשר את ההגייה, הוא חוסם את הגרון, והבעיה מחמירה.
אז עכשיו בפתח השנה החדשה, כמה דקות לפני תחילת השנה החדשה, עשו לעצמכם, לאליעזר בן יהודה, ולי, טובה, ותתחילו לתרגל את הגיית המילה – ס- ל- י- ח- ה.
ד"ר ציפי ריין - פסיכולוגית, מטפלת זוגית משפחתית ומינית. מנהלת המרכז למשפחה במכללת אורות ישראל.