מי מאתנו אוהב תוכחות ודברי ביקורת? אפילו למשה המנהיג הענק והעניו יש היסטוריה לא קלה עם היכולת להשמיע לבני ישראל את דבריו: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט). גם תלונתם של בני ישראל במי מריבה נתקלים בתוכחתו של משה רבנו: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ, י)! כתוצאה מתוכחה זו (לחלק מהפרשנים) מתבשר משה כי לא יביא את בני ישראל לארץ המובטחת.
הרגישות שבתוכחה
ידועים הסיפורים אודות החפץ חיים ותוכחותיו לאנשים אשר היו סביבותיו. באחד מהמקרים מסופר על תוכחה ללא תוצאה חיובית מצדו של המוכיח:
"מעשה בחפץ חיים שהביאו בפניו יהודי מהקהילה שהתחיל לפתוח את חנותו בשבת. החפץ חיים גער בו והיהודי סגר את החנות בשבתות. לאחר חצי שנה הוא שוב פתח בשבת והציבור ביקש ממנו להגיע לחפץ חיים. החפץ חיים ביקש ממנו פעמים רבות 'סליחה'. בעל החנות סלח אבל רצה לדעת מדוע מבקש ממנו החפץ חיים שיסלח לו. ענה החפץ חיים שהוא מבקש סליחה על שגער בו על חילול שבת. והסביר שכל זמן שהוא חשב שזה יועיל - מותר היה לו לגעור ביהודי, אבל כעת שהוא רואה שזה לא הועיל מתברר שאסור היה לחפץ חיים לגעור ולצער את היהודי".
אי אפשר בשם התוכחה שלא להתייחס לכבודו ולצערו של הזולת וכדבריו של רש"י: "והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל". משה רבנו אף יברך את עם ישראל במהלך התוכחה בלב אוהב: "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם".
אשרי הדור שמסוגל לשמוע דברי תוכחה
הרבה "מחמאות" תוכחות, ביקורת ואמירות בעלות אופי שלילי מוטחות על ראשו של העם הצעיר היוצא ממצרים: "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוהכם" - בחטא המרגלים, "ולא שמעתם ותמרו את פי ה'" - בחטא המעפילים. המתבונן יוכל להתרשם ולומר אכן דור עיקש ופתלתול. ואנו נאמר: דור גדול שמסוגל לשמוע ולהקשיב לדברי תוכחה. מסוגל לשמוע ולא לבעוט. לשמוע ולקבל. "אל כל ישראל" - שישים ריבוא - כולם שומעים ומקשיבים כבמעמד הר סיני.
עם שמוכן מטף ועד זקן להקשיב לדברי תוכחה, מביא נחת רוח וטובה וברכה לעולם: "יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" (תמיד, פ"א) .
הערבות הבין דורית
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" - הפניית הדברים אל כל ישראל מצויה רק בפרשתנו ובפרשת הקהל. ה"כלי יקר" מדייק שהדיבור של משה אמנם מופנה אל כל ישראל אך בעיקר "הוא מדבר עם הגדולים שבישראל אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה". גדולים מעבירים הלאה את המורשת של ישראל סבא לדורותיו. להם יש את האחריות על הידוק הקשר בין חוליות השרשרת הרוחנית של העם שלנו: "ולפי שגדולי ישראל-עליהם להוכיח את העם ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם". מי שגדול - תפקידו גדול ביצירת הערבות ההדדית הבין דורית. התוכחה אמנם נאמרת לדור הזה אבל תקפה לכל דור, שהרי בכל דור הגדולים, מתוקף אחריותם, צריכים לדאוג לכך ש"הדרך עוד נמשכת ויגיע אל סופה רק מי שלא יפסיק ללכת" (משירו של י. טהרלב).
"הארות שבכל הדורות מתכנסים ומצטרפים לבניין בית המקדש"
ה"שפת אמת" שואל בשפתו כיצד ייתכן המשפט של חז"ל ש"כל דור שאינו נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו" והרי היו הרבה דורות צדיקי עליון וכיצד ניתן לומר על דורות אלו שחרב הבית בגללם?
משיב ה"שפת אמת" שבניין בית המקדש אינו רק נחלת אותו דור שבזמנו יבנה הבית. אלא "כל ימי הדורות מתכנסים ומצטרפים עם כל הארות בני ישראל בכל הדורות". דור אשר לא דואג לדור הבא לא תורם לבניין הבית וממילא היעדר המאמץ של אותו דור כמוהו כהחרבת הבית ח"ו. לעומת זאת התפיסה החיובית היא ש"כל דור עוזר ומביא מעט לבניין בית המקדש". בערבות בין דורית נכונה, ערבות הדואגת גם לדור שלאחריה, יכון ויבנה הבית עם אוסף המצוות והערכים שהביא אבא, סבא וסבא רבא - כל אלו "הגדולים" אשר בשם ישראל יכונו.
ערב תשעה באב תשע"ו, שבת חזון, נאחל ונייחל שתהא מנת חלקנו עם הדורות הראויים והמאירים אשר מתכנסים ומצטרפים לבניין בית המקדש מתוך ערבות דורית ובין דורית הדדית ברצף דורות של הנחלת אהבת חינם.
הכותב הינו מנהל הישיבה התיכונית או"ת נווה שמואל, מבית רשת אור תורה סטון