בשבוע שעבר התפרסמו בכיפה דברים שנאמרו "בכנס של רבני הר המור" על דמותה של הרבנות הראשית. עם כל הערכה הגדולה שיש לי לכל אחד ואחד מהרבנים שהשתתפו בכנס ולמפעל הישיבתי החשוב שהם מנהלים לצערי הנני נאלץ לחלוק עליהם בשנים: האחד על התערבות רבני ישיבה בנעשה בעולם הרבנות, ובמיוחד כאשר מרביצי תורה חשובים ככל שיהיו, אבל מעולם לא שימשו ברבנות ולא טעמו טעם של הנהגת קהילה של "בעלי בתים", וכשאנשים כאלו באים מרום שבתם ומנחיתים הנחיות כיצד יש לנהל רבנות יש טעם לפגם בדבר - הדבר מזכיר לי את הסיפור שהביא מרן הראי"ה קוק באגרתו: (אגרת רמח) בה הוא כותב: "אספר לכבוד תורתו מעשה ששמעתי, בימי הגאון ר' ליב קאוונר ז"ל רצו נכבדי קאוונא שיתיישב הגאון החסיד ר' ישראל סלנטער ז"ל בקאוונא, וכשבאו לשאול על זה דעת הגר"ל, אמר להם: אם הוא רוצה לקבל עליו משרה של הוראה טוב, ואם הוא רוצה לשבת בתור איש פרטי איני מרוצה בדבר, וכששאלו אותו טעמו, אמר להם, שאפילו הגאון היותר גדול והצדיק היותר נשגב לא יוכל לעמוד על דעתו של המשועבד להורות לרבים, ולדעת צרת נפשו, כדי לדון אותו לכף זכות".
כמי שזכה לשמש כראש ישיבה (ישל"ץ) וגם ברבנות כרבה של קיבוץ חפץ חיים יכול אני להעיד שכל אחד מהם, הישיבה והרבנות, כל אחד הוא מקצוע עם כללי הנהגה אחרים. ומפני הסיבה הזו היה מורנו ורבנו הרצי"ה מקפיד שאברך לא יצא ישר מהישיבה להיות דיין, קודם שעבר את מסלול הרבנות.
דבר שני שהפריע לי הם הציטוטים מדבריהם של אותם הרבנים, כגון: "שהרבנות אינה צריכה להתחשב בהלך הרוח של הציבור", "הרבנות אינה צריכה להעמיד בשיקוליה את דעת הציבור, לראות איך הדברים יראו מחוץ לבית המדרש, לא צריך לשאול איך זה מתקבל". "אל לה לרבנות לרדת להמון העם תפקידה להביא את העולם העליון לרחובותינו ולרומם את העם מכח חכמת הקודש". וכהנה וכהנה דברים נוספים. אין אנו יכולים להסכים לדברים הללו גם מפני שהם ההיפך מדעתו של רבנו הגדול הראי"ה, כפי שנכתבו בהרבה מקומות בכתביו, ואביא שנים מהם:
א. בספרו "אורות" (בפרק ו' של "אורות התחיה") מסביר הראי"ה "שהציור הרוחני היותר עליון ומקורי של חפץ האומה הוא ספון בכללותה של התורה הכתובה והמסורה, ומהם צריך האדם לשאוב את עולמו הרוחני - זהו המצב הבריא - אבל יש אשר יכשלו החיים במהלכם ולא יעצרו כח ללכת עם הציורים הרוחניים, אז הדרך היא לגלם בפועל, במעשים, את המחשבה הגדולה של הנשמה הישראלית. ואם יכשל כוחנו, והמשא המעשי (של קיום המצוות המעשיות) נעשה במשך הזמנים כבד יותר מדאי מפני כישלונה של האומה, מה אז על אמיצי הרוח (חכמי התורה) לעשות? עליהם לתור עצות נכונות על פי רוחה של נשמת האומה עצמה, על פי דרכה של תורה במלואה להקל את המעמסה בסגנון כזה שלא יחדל הציור הרוחני מפעולות שאיפתו גם רגע בגלל ההקלה המוכרחת". (כדוגמא הביא הרב אבינר בפירושו לדברים הללו את הפרוזבול שהתקין הלל כשראה שהעם נמנעו מלהלוות) וכך נהג הראי"ה ב"היתר המכירה" בשמיטה.
ב. בביטוי "ההקלה" מתכוון הרב שיש ללכת לקראת חולשתו של הציבור, לבקש עצות איך להקל עליו (אמנם רק במסגרת ההלכה), וההקלה הזו היא לא רק בחלק המעשי של קיום המצוות, אלא גם לגבי הדעות שהם מחוץ לבית המדרש, אותן דעות שחדרו לבית ישראל עקב המפגש של עם ישראל עם תרבות העמים, גם כאן אנו שואלים: מה על חכמי ישראל לעשות במקרה הזה? האם לנהוג כדעתם של רבני "הר המור" כפי שמובא בשמם, "שהרבנות אינה צריכה להתחשב בהלך רוח של הציבור ואינה צריכה להעמיד בשיקוליה את דעת הרחוב - אל לה לרבנות לרדת להמון העם, אלא תפקידה להביא את העולם העליון לרחובותינו, ולרומם את העם מכוח חכמת הקודש"?
העיון בספר "עין איה" (שבת פ"ב אות ה) מלמד אותנו שהראי"ה חולק על דעתם, וסובר שאדרבא כדי להבטיח את הישרדות האומה עלינו לרדת אל העם, וכשרבים וטובים נמשכים אחר דעות נכריות, היתה יד ה' את עבדיו, שבכל דור ודור קמו מחכמי ישראל (כדוגמת הרמב"ם) לחזק את אור התורה גם על פי אותן דעות נכריות, מאחר ורבים וטובים מבני עמנו נמשכים אחריהן, ואם היינו אומרים להם שבאורה של תורה לא קיימים פנים המאפשרים לתת הסכמה לדעות כאלו, היה הדבר מביא רבים מחלושי הדעת להיות נסוגים מאחרי תורת ה' מפני הבלי נכר, כדי למנוע חשש זה ניתנה רשות משמים לחכמי ישראל להראות לאותם נבוכים שהשקפתם המיוסדת על דעות נכריות אינה מתנגדת לתורה ואין הם צריכים להתכחש ליהדותם.בגלל הדעות הללו, אבל כל זאת במגבלה אחת, שבניסיון שלנו לקרב אותם לתורה שלא נשלח חלילה יד במעשי התורה (המצוות) לשנותם, אלא לקבל את הדעות הללו רק בתור רעיון המניח את הדעת לשעה.
מה שמטריד אותי זה כמה שנים הוא הפילוג המתחולל במחנה שלנו מאז פטירתו של מורנו ורבנו הרצי"ה, כל הסיבות שבעולם לא יצדיקו את הכשל הזה, כשל המזכיר לי את מה שהתרחש בין תלמידי ר"ע, שלמרות שרבם טבע את המאמר ש"ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה", בתי המדרש שלו לא עמדו במבחן וסופם ש"לא נהגו כבוד זה בזה", ו"עיניהם היתה צרה בתורה זה לזה".
הלקח ההיסטורי הזה מלמד אותנו שלא מספיק לתת שיעורים על "אחדות ישראל" ו"אהבת ישראל", אלא צריך להפנים את הדברים ולממשם במציאות החיים. אילו היינו מיישמים בפועל את ההנחיות של הראי"ה באגרותיו וכתביו ומתאמצים להתגבר על החולשות שבעוכרנו, היה המחנה, שהוא היום ללעג ולקלס, מקבל את המקום הראוי לו בציבוריות הישראלית. מכובד יותר, והיה שם שמים מתאהב ומתקדש על ידינו, והיה ממעשינו נחת רוח לאבינו שבשמים ולרבותינו זצ"ל שמסרו את הנפש לגדל אותנו לתורה ואהבת ישראל, זהו חשבון הנפש שלנו לעת הזאת.
הכותב הינו מתלמידי הרב צבי יהודה קוק זצ“ל, מבכירי פרשני הרב קוק, ראש ישיבת ישל"צ לשעבר