יעקב שב לארצו, ומכין את עצמו לקראת הפגישה עם עשיו. כפי שהורו חכמים מתוך התבוננות בפרשה, הוא התכונן על ידי תפילה, על ידי הכנת מחנהו למלחמה, ועל ידי משלוח דורון. כך הוא שולח את מתנותיו:
וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו.
עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים.
גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה.
וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר.
מה ראה יעקב לארגן את המתנות בסדר כל כך מופתי? מדוע הפריד את הבהמות לסוגים? מדוע נתן רווח בין עדר לעדר?
יש מהמפרשים שראו בכך המשך לדרכו המתעתעת והמערימה של יעקב, הוא יוצר תדמית של ריבוי מתנות יותר מהמציאות. שימת הרווח מעצימה את הדימוי של הריבוי, יותר מאשר הינו. אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שהם נופלים אל שדה ההערמה שחכמים אסרו אותו:
רבי יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו, וחכמים מתירין. ולא יפחות את השער, וחכמים אומרים זכור לטוב. לא יבור את הגריסין, דברי אבא שאול, וחכמים מתירין. ומודים שלא יבור מעל פי מגורה, שאינו אלא כגונב את העין. אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים. [משנה בבא מציעא, ה' י"ב]
הפרכוס הוא כאיפור, הסתרה של הקיים והצגתו כאחר. כזאת היא גם גניבת העין, העין רואה דבר אחד והישות היא דבר אחר. הרגל התינוקות אף הוא שייך למדור הגניבה והרמייה, הם מתרגלים לבוא מסיבה אחת - קבלת הקליות והאגוזים - ולבסוף מגיעים לתכלית אחרת: קניית מצרכים אצל החנווני.
יש שראו את מעשי יעקב בעין טובה, כהעצמת המתנה שהוא מעשה ראוי. ברצוני להציג בפניכם מבט אחר על התנהלותו של יעקב, מבט הרואה בארגון ובסדר מענה לפרשות חייו הקודמות של יעקב. חייו של יעקב עקרו אותו ממקומו, כפו עליו התנהלות של רמייה הפכפכה. ידו האוחזת בעקב אחיו במעי אמם, בוודאי איננה יכולה להיזקף לחובתו. למרות שאיננו בר כוונה ובר עונשין, רודף אותו המעשה וקובע את שמו. שלא בטובתו הוא נקלע למאבק על הבכורה, ואמו מובילה אותו להתחפש ולגנוב את לב אביו. לבן אליו ברח גונב את לבו שלו ונותן לו את לאה במקום רחל, הוא גונב לב לבן בפרשת השכר המסתורית, עקודים נקודים ברודים חומים לבנים כבשים עיזים תיישים - כל אלה משמשים בערבוביה ומונעים מלבן יכולת הבנה מה שלו ומה של יעקב. דווקא יעקב הוא המתלונן כי לבן החליף את משכורתו עשרת מונים, מה שברור שיש שם כאוס נורא וכל אחד מהם מערים על המערים עליו. רחל מוסיפה על השמחה, גונבת את תרפי אביה, מחביאה אותם בכר הגמל ומערימה על אביה לבל יחפש שם. התודעה מתועתעת, כמה מעייף ומפחיד לחיות בעולם של שקר והערמה.
יעקב חוזר לביתו, הוא רוצה כבר שקט ממסעות חייו ההפכפכים. אולי הסדר הקפדני שהוא מסדר את הבהמות, הוא תמונת נפשו המחפשת סדר וקביעות. השקר הוא עולם כל כך כאוטי, האמת פרוזאית ומסודרת. אולי יעקב לא ממשיך לנסות להערים ולהונות את עשיו, אלא מבקש לבנות חייו מחדש על אדני האמת והסדר?
תמונת שיירת החיות המחולקת לפרקים וביניהם עבדים השואלים בשלום עשיו, מזכירה לי את המשנה העוסקת במבנה קריאת שמע ומשמעותו:
היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. [ברכות ב' א']
חכמים יצרו את קריאת שמע, כבנויה מפרקים ומבין הפרקים. בין הפרקים יש הרפיה, המאפשר לסוגי שיח שונים להתקיים. מכאן אפשר להסיק שבפרקים עצמם ישנה מתיחות, שאיננה מאפשרת לשיח אחר להתקיים. כך בהקבלה, יצר יעקב מבנה מאורגן, הבנוי מסדר ומהרפיה שבתווך.
הפרשה השלישית של קריאת שמע מסתיימת במילים 'ה' אלוהיכם', הקטע הסמוך לה מתחיל במילה 'אמת'. על כך אומרת המשנה:
רבי יהודה אומר: בין ויאמר לאמת ויציב, לא יפסיק. [שם ב']
התלמוד מסביר שהסיבה היא, כי יש פסוק אחד האומר 'וה' אלהים אמת' [ירמיהו י' י']. אפשר להציע הסבר נוסף. פרקי קריאת שמע פורשים את עיקרי האמונה היהודית, חשוב היה לחכמים לצרף את החותם 'אמת' להצהרת האמונה. אפשר להוסיף עוד רובד: מהי האמת? רבי סעדיה גאון כותב בהקדמתו לספרו 'האמונות והדעות' [שיש הרואים בו את הספר הראשון בפילוסופיה היהודית]:
...ראוי שנבאר מה היא הדעה, ונאמר הוא עניין המצטייר בנפש לכל דבר מסויים כפי המצב שהוא נמצא בו...
והדעה היא על שני פנים, אמת ושקר, הדעה האמיתית הוא שידע הדבר כפי שהוא, המרובה מרובה, והמועט מועט, והשחור שחור והלבן לבן, והמצוי מצוי, והנעדר נעדר. והדעת השקר הוא ידיעת הדבר שלא כפי שהוא, המרובה מועט, והמועט מרובה, והלובן שחור, והשחור לובן, והמצוי נעדר, והנעדר מצוי. והחכם המשובח הוא מי ששם אמתות הדברים ליסוד, ומשתית על כך את דעותיו, ועם חכמתו הרי הוא מחזיק במה שראוי להחזיק ונשמר ממה שראוי להישמר.
המתבונן בהגדרה הזאת רואה, כי האמת היא תבנית של סדר. השקר לעומתה מפר את הסדר. חכמים לא רק יצרו בקריאת שמע תוכן של אמונה אותו יש לאשר כ'אמת', הם בנו תבנית מסודרת שהיא המקבלת את התואר 'אמת'. חשיבות של תכנים אמיתיים לתודעה, איננה עולה על חשיבות של סדר בתודעה. הכאוס התודעתי הוא המוביל את האדם להתנהגות מבולבלת וחסרת כיוון בחייו.
נשוב ליעקב. הפרק הראשון בחייו של יעקב עמד בסימן השקר. היו בו הערמות והערמות נגדיות, שכולן יצרו בלבולים. אי סדר, אי וודאות, אי ידיעה מה עומד מולו, מה חושב מי שמולו, וניסיון להסתיר את תודעתו שלו מכמה וכמה אחרים עימם התעמת. עתה הוא שב לארצו ומחפש תיקון, והתיקון המביא לו את שלוות הנפש הוא הסדר והאמת. אולי לכן הוא טורח כל כך לבנות מבנה מסודר של העדרים, עם הבחנה בין סוגי החיות ועם רווחים בין עדר לעדר.
הפילוסוף הצרפתי הגדול דקרט, קבע ארבעה כללים לחשיבה מסודרת המובילה את האמת:
הכלל הראשון: שלא לקבל לעולם שום דבר כאמיתי, שאיני יודע בבירור שאמנם כן הוא...
השני: לחלק כל קושיה וקושיה שאחקור אותה לכל כמה חלקים שיהא אפשר...
השלישי: לערוך את מחשבותי בסדר. זאת אומרת, להתחיל בדברים שהם פשוטים ביותר ושקל ביותר להכירם, כדי לעלות לאט לאט, מדרגות מדרגות, עד הכרת הדברים המורכבים ביותר. וגם להניח שקיים סדר אפילו בין אותם הדברים שאינם באים זה אחר זה על פי טבעם.
והאחרון: לפקוד את הכל במפקד שלם כל כך, ולסקור את הכל בסקירה מקפת כל כך, עד כדי להיות בטוח שלא דילגתי על שום דבר. [על המתודה ב']
יעקב נחלץ מחיי השקר, ובנה את חייו באופן מסודר, שהוא יסוד האמת. אולי לכן זכה לכך שהמסורת מייחסת לו את מידת האמת.
הכותב הינו עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים