את סבא שלי אני בעצם מכיר מתמונה אחת. התמונה שיושבת אצלנו בבית, מאז פטירתו. תמונה של סבא, יושב על כסא נוח, במרפסת ביתו, רגליו מונחות על ההדום שלפניו, תפילין לראשו ובידיו סידור. מלא בכל כך הרבה אהבה לתפילה. נחת.
אבל לסבא שלי היה גם צד אחר. מתוך אותה אהבה גדולה, הוא חינך את ילדיו לעלות לארץ, ושילם מחיר אישי כבד, כאשר ילדיו הבוגרים החליטו לעזוב את הבית ולעלות לארץ, בגיל צעיר יחסית. הם עלו מתוך החינוך החד-משמעי שלו. לאהבת הארץ ולקיום מצוות, עד לכדי מסירות נפש. לא פשוט לראות את הילדים שלך רק פעם בשנה, במקרה הטוב. בתקופה שבה הדואר עוד היה שיא הטכנולוגיה.
אני חושב על סבא שלי כל שנה בפרשת ואתחנן- גם בגלל שהוא נפטר כמה רגעים לפניה, וגם בגלל שזו הפרשה שבה אנחנו מצווים לקבל עול מלכות שמיים בקריאת "שמע", ומיד אחריה מצווים- "ואהבת את ה' אלוקיך".
והתחושה היא שהדברים כמעט סותרים. כמעט הפוכים אחד מהשני. מצד אחד- קריאת שמע, על שלל המשמעויות שלה, העול, המסירות נפש. ר' עקיבא שנשמתו יוצאת ב'אחד'. ומצד שני- האהבה, הלב, הנפש. קריאת "ואהבת", עם כל הרכות והעדינות שלה.
* * *
כאשר אני מביט סביב, אני רואה חברה מפוצלת לשניים. מצד אחד- אלו שבחרו כדגל את "קבלת עול מלכות שמיים", קיום המצוות, המחוייבות המוחלטת, עבודת ה' גדולה ואחראית. מצד שני- אלו שהחליטו להדגיש את האהבה של "ואהבת", את חיבור הלב והנשמה, את הקרבה לה' מתוך אהבה ושמחה. ואותו מבט חיצוני, נמצא גם בתוכי; מתח אינסופי בין אותם שני חלקים- כמעט סותרים.
אלא שהמדהים הוא שאם נביט לרגע בתפילת שחרית, נראה שקריאת שמע, קבלת עול מלכות שמיים, זו שגרמה ליהודים לאורך כל הדורות למסור את נפשם, זו שמרטיטה כל לב יהודי, מוקפת באהבה מכל צד. רגע לפני הקריאה אנו מסיימים "הבוחר בעמו ישראל באהבה", ומיד לאחריה- "ואהבת את ה' אלוקיך". ככה זה יהודים. ההפכים אצלנו כמעט תמיד- משלימים.
ואני חושב על סבא וכוסף לחיבור השניים לאחד. גם כחברה, אבל גם בתוך ליבי פנימה. משתוקק למצוא את אותה נקודה שבה המחוייבות המוחלטת לעול מצוות, מוקפת מכל צידיה באהבה גדולה, בשמחה טהורה ובלב חפץ.