בשעת פרסום שורות אלו, ודאי כבר הוחלט בישיבת המליאה השנתית של בית כנסת ירושלמי אחד, האם יהושע, ששימש כחזן ביום כיפור השנה, יוכל להמשיך לעשות זאת. קדם לישיבה זו שיח ארוך בנושא שכן, יהושע בן 27 מתל אביב עו"ד. בוגר החינוך הממלכתי דתי בירושלים, הוא הומוסקסואל דתי. אשר חי עם בן זוג כבר שש שנים.
את נטייתו השונה גילה יהושע כבר בגיל צעיר אולם היה לו ברור שהוא אינו מעוניין להיות "כזה" הוא ניסה להגיד לעצמו שזה יעבור. שזה קשור בעובדה שהוא נמצא בסביבה חינוכית של גברים בלבד. מנגנוני ההסתרה וההכחשה היו רבים. לכאורה היה אחד מהחברה. אפילו יצא לדייטים. כשגמר תיכון התגייס לעתודה והלך ללמוד משפטים באוניברסיטה. זו הייתה ההזדמנות הגדולה לצאת מעולם הבנים הסגור. גם זה לא עזר. בדייטים עם בנות דתיות לא הרגיש יהושוע את מה שהיה עליו להרגיש. "אולי החינוך הדתי השולל פתיחות מינית אשם בזה." הוא חשב לעצמו. כדי לעודד את המתח המיני הוא ניסה לצאת עם בנות חילוניות. גם זה לא הועיל.
באותה תקופה הוא נחשף לאינטרנט. שם גילה לראשונה שהוא לא היחידי בעולם עם רגשות כאלו. שם גם גילה "לזוועתו הרבה" כי הגישה המקובלת היא שאין מה לעשות עם זה.
עם ההבנה כי הוא כזה ולא ישתנה באו גם השלכות התופעה. חלומות משתנים. משפחה, חתונה, ילד שעולה לתורה בבר המצווה שלו. כל החלומות הללו יצטרכו להיגנז. אבל היה דבר נוסף. הקשר עם הקב"ה. "הרגשתי" אומר יהושע "כאילו אני צריך לבחור בין שני חלקים מהגוף שלי. לוותר על הקב"ה כדי להיות מי שאני או לא להיות מי שאני כדי להיות עם הקב"ה" זו הייתה תקופה של התלבטות, אשר בסופה הוא הגיע להחלטה להיות הומו דתי. לעבור עבירות ולא לוותר על הקשר עם הקב"ה ולא לוותר על עצמו. סמוך להחלטה זו הוא סיפר להורים ולחברים.
אביו שלח אותו לטיפול אשר לא שינה אותו אולם לראשונה נתן לו להבין כי יש מי שרוצים בטובתו למרות מה שהוא.
"הבית שהקמתי" אומר יהושע "הוא הדבר הקרוב ביותר שיכולתי להעלות בדעתי לבית שחלמתי עליו כשהייתי צעיר. אהבה, מחויבות, הליכה משותפת לערכים משותפים."
למרות שבן זוגו חילוני, הם שומרים כשרות לדקדוקיה. ארון הספרים מכיל את הש"ס וקהתי שלו.
כשיהושע התבקש להיות חזן ביום כיפור היה ברור לו כי הוא מתאים לזה " אני עורך יום יום את הדיאלוג עם הקב"ה. מדבר אתו על החטאים שלי. אותו סוג של דיאלוג שאנשים אחרים עורכים ביום כיפור."
מאז אותו יום כיפור נוצר שיח בנושא בקהילה. שיח שהגיע עד לישיבת המליאה.
"את השיחה שלי עם עצמי, כמו גם את השיחה שלי עם הקב"ה, אני עורך בכל יום. אני יודע שמצאתי מקום שאני שלם בו. את השיחה עם הקהילה אני כמעט ולא עושה. היום, אחרי שבע שנים אני בשל לערוך את השיחה עם הקהילה. אני יכול לבוא בדרישות על המקום שלי בקהילה.
(מתוך הסרט "ואהבת" זוכה סרט הטוב של בוגרי מעלה. צילום: רן אביעד)
לפני כשבועיים הגיעו יהושע , ארז, אביגיל שפרבר ,דן (שם בדוי) וחיים אלבום(במאי הסרט ואהבת) כולם צעירים דתיים בשנות שלושים פלוס מינוס. המגדירים את עצמם כדתיים. וכולם הומוסקסואלים מוצהרים,לערב שנערך במסגרת "מכון תורה ויצירה" בבית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים, במסגרתו הוקרנו שלשה סרטים שעוסקים בהומוסכסואליות בציבור הדתי ולאחריהם התקיים דיון מול קהל של רבנים ואנשי חינוך דתיים.
הצעירים בעלי הנטיות השונות באו לערב כדי להציג את סיפורם האישי לפני הרבנים. אך יותר מכך, הם מבקשים היום לקבל הכרה בקהילותיהם. להיות חלק מהקהילה למרות נטיותיהם.
הם מבקשים מאנשי החינוך לתת מענה לשאלות של צעירים בעלי נטיות שכאלו ולא לשלוח אותם "להתגלגל בשלג" ולסגף עצמם בצומות ותעניות.
גם לארז, בן ישוב בקרבת ירושלים, סיפורי ילדות דומים. החיים בהכחשה. רגע הגילוי. הפער שבין העולמות. בגיל עשרים ושבע, גילה את סודו להוריו אשר דווקא קיבלו את העובדה בצורה יפה. הם שאלו איך הוא רואה את חייו בהמשך. היה חשוב לו להבהיר שהוא ממשיך לחיות חיים דתיים, לא מתכוון לצאת עם בנות ולא מוותר על האופציה להביא ילדים.
כשרצה להכיר את בן זוגו דאז למשפחתו התגובות היו קשות יותר.
על פי מנהגי משפחתו מקבל הגבר את הטלית הראשונה שלו ביום נישואיו. ארז ניסה להסביר לאביו כי חתונה כבר לא תהיה שם. וביקש ממנו לקנות לו טלית. היה חשוב לו לקבל את הטלית מאביו ולא לקנות אותה בעצמו. אביו, מתנדב ב"חברה קדישא" השיב לו בהומור "שחור" הנהוג במשפחתו: אם לא בחתונה אז לפחות בסוף ה"חברה קדישא" ישימו עליך טלית.
"ביום הכיפורים", מספר ארז, "ישבתי בבית הכנסת הגדול ביישובי ואמרתי עם כל הקהל רשאים להתפלל עם העבריינים. ישבתי באמצע בית הכנסת והרגשתי הכי לבד. החלטתי שאני לא חוזר לשם יותר ביום כיפור. בשנה הבאה כבר התפללתי בתל אביב.
ארז הגיע להסכם עם בחורה דתייה רווקה שרצתה ילד. הם עברו טיפולים במעבדת פוריות ובתשעה באב השנה נולד בכורו, גלעד.
לפני הברית נסע ארז עם אבא שלו לקנות טלית. ברכת ה"שהחיינו" על הטלית בברית ריגשה אותו כמעט כמו המעמד עצמו.
את תגובת הרבנים פתח הרב בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, בהרבה הערכה והבנה לקשיים אך עם ביקורת קשה. לדעתו אין לעשות מעשה לפני שנעשה ברור הלכתי. יהושע לא היה צריך לעבור לפני התיבה לפני שהתייעץ עם רבנים. גם על הבן שנולד לארז היה צריך לנהל דיון טרום הולדתו. "הילד נולד למשפחה בעייתית" צריך לחשוב לפני שגלעד נולד האם הסבל של ארז חשוב יותר מהסבל של גלעד? אנחנו מקבלים באהבה את כולם הוא אומר. אפילו חילונים. למה שלא נקבל מי שיש לו רק חטא אחד?
ועוד, מדוע לפסול מראש את הטיפול כאופציה?
הרב בורשטיין הביע את חששו מהאווירה שהיציאה מהארון יוצרת. אם ניקח את הצעירים בעלי הנטיות ההפוכות כמאה אחוז, לרובם יש "תקווה" (חבורת הצעירים מחייכת לשמע מילה זו) אך ברגע שאותו מיעוט יוצאים מהארון כל היתר כבר לא מחפשים פתרון. הם יוצרים בעיה לאחרים וגם על זה צריך לחשוב
היהדות היא כמו פסיפס אומר הרב בורשטין. יש הלכה. ומי שנמצא בתוך גבולות ההלכה יכול להיות בפסיפס הזה ומי שמחוץ לה יכול להיות אבן יפה אך הוא לא בפסיפס. אין אפשרות לתת פתרונות שאינן במסגרת ההלכה.
אני מזמין אתכם לשבת אתנו למצוא פתרון ולא שכל אחד יעשה שבת לעצמו
"הכינוס הזה עצמו היא אמירה של חלוץ לפני המחנה" אומר הרב בני לאו, רב קהילה בירושלים. הרבה מאוד מהציבור שלנו לא מוכן בכלל לקבל. כאשר התכנסנו כאן לפני כחמש שנים לצפות בסרט "לפניך ברעדה [סרט על הומוסוכסואלים דתיים-ר.ל] הכינוס הזה וגם הפורום הזה לא היה אפשרי.
לתגובה יש שני חלקים. "סור מרע" ו"עשה טוב"
סור מרע במובן של "בואו נדבר." "עימו אנוכי בצרה" רוב הפעמים אני מקשיב ואין לי מה להגיד חוץ מזה שאתם חלק מאתנו. ה"מה יאמרו?" מאיים על כולם אנחנו צריכים להיות הנווטים של המשפחות.
"עשה טוב" זה החינוך. אם אותם נערים מבולבלים היו יודעים שמישהו במערכת הוא אוזן קשבת זה היה מסדר דברים. צריכה לצאת מכאן קריאת כיוון של צוותים משותפים. הומוסקסואלים ורבנים ביחד. כדי להציל כמה שיותר אנשים.
הרב אהרון דרור, ר"מ בישיבה תיכונית הקריא סיפור של ר"מ בעל נטיית הפוכות שבעקבות טיפול זכה להתחתן ולהיות אב לשישה ילדים. גם הוא מביע חשש מפני פגישה בין הצעירים ההומוסקסואלים הבטוחים בעצמם לבין בני הנוער. "ישנו אחוז מסוים שיש בו רגשות דו מיניים. הוא מבולבל. כשיש דה לגיטימציה לתופעה הוא ינסה טיפול. אך אם זה יקבל לגיטימציה הוא לא ינסה להתמודד. הוא יגדיר את עצמו ככזה ולא ירצה להשתנות. הפגישה אתכם תמנע ממנו להקים משפחה."
אביגל שפרבר, לסבית דתיה בת שלושים וארבע מירושלים: "איש לא יבחר להיות הומוסקסואל מרצונו החופשי. זה אף פעם לא יהיה ב"מיינסטרים". החשיפה אלינו לא תגרום לצעירים לבחור בזה. אני רוצה שבעקבות החשיפה הנער לא ירגיש שאין לו מקום בעולם. הפחד הוא מצחיק."
"למה מצחיק?!" כועס הרב בורשטיין, "הר"מ הזה, עם השישה ילדים. זה מצחיק?! תיפגשו. אבל רק עם אנשי חינוך ורבנים. לא עם בני נוער. לא עם הציבור הרחב. גם לא עם הורים. ההורים במצוקה. יש לשבת עם אנשי מקצוע ופסיכולוגים ולעשות מחקר. לא לקבוע עובדות בשטח."
יהושע- אנחנו לא רוצים להתחיל מאפס. אנחנו כבר קיימים. יש לנו ילדים. אנחנו נמצאים בקהילות ויש לנו משפחות. זה לא תיאורטי. אין זריקה שתהפוך אותנו חזרה. מה שיש זה "גלגול בשלג, גומייה שצובטת. יש הומואים שהיו פעם מבולבלים והיום הם לא. השאלה האם יש רצון לשבת יחד באותו בית כנסת וללמוד את ההלכה. אין הרבה שחושבים ככה. מספר הרבנים ואנשי חינוך שמוכנים לשוחח אתנו הוא אפסי.
דן (שם בדוי), בן 33, רב מוסמך והומו דתי מכהן כרב בית כנסת: "הבעיה היא שהרבה מהציבור ומהרבנים לא מוכנים להתמודד עם הנושא. הכרתי אנשים שהיו על סף התאבדות. היו פעמים שנסעתי בלילות כי הורים רצו לזרוק מהבית בגלל זה. במקרים הללו לא ההורים ולא המחנכים עשו משהו."
הרב דרור פונה לאביגיל - "את לא מבינה את הפחד מהלגיטימציה שתהרוס לילדים."
הרב רונן לוביץ, רב הישוב ניר עציון, הוא אחד הרבנים העוסקים בנושא כבר שנים. גם הוא שותף לחרדתם הכנה והעמוקה של הרבנים מהלגיטימציה שתביא לעידוד המבולבלים. אולם הוא רואה את הדברים אחרת. "החרדה שלנו הרבנים, שבשלה אנחנו נמצאים במקום המסייג והמרחיק לא יכולה לבנות שום דבר כי התהליכים קורים. הדברים יפרצו לשיח הציבורי גם אם לא ישב כאן עיתונאי. לפני ארבע עשרה שנה אף כתב עת לא היה מוכן לפרסם את מאמרי בנושא ואילו לפני כמה שבועות הנושא כבר נידון בכנס של רבני צוהר.
אם לא נצטרף, הרכבת תיסע בלעדינו ונישאר על הרציף. הרבה פעמים אנחנו מנפנפים ב"פתיחות" מוכנים לשמוע ולהקשיב אבל! וב"אבל" הזה הכל נופל לפח. היה חסר לי בדבריכם, הוא פונה לצעירים, "פניתי לרב והתייעצתי" כנראה בגלל שלא הרגשתם שהייתה מוכנות לזה. הייתי רוצה לראות יותר פתיחות לנושאים שקשורים למיניות האדם ואז גם יצופו השאלות. מהפכות באות מלמטה. כמו בנושאים רגישים אחרים צריכה להינתן הכוונה שיש בה מרחק רב בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב."
הרב בן בסן, מנהל אולפנא לבנות ומדרשה תיכונית לבנים בנתניה - הבעיה אינה רק הלכתית אלא איך יראה עם ישראל למשפחותיו. התלמידים שלי יודעים בדיוק למי לפנות באתרים השונים באינטרנט. לכן מותר לנו להיות סגורים בדברים מסוימים. שהרכבת תיסע בלעדינו. התלמידים מבולבלים. אין להם דיבור עם עצמם ולכן הם לא מדברים אתנו. הם צריכים לדעת שיש כתובת אבל לא צריך להפוך את זה לפרהסיה.
הרב ירון בן דוד, רב הישוב בארות יצחק - צריך להביא לפני התלמידים את האופציה של בעלי נטיות שלא חטאו. אנשים שאמרו "זו הנטיה שלי" אך אני לא מיישם אותה כי ההלכה לא מרשה לי.
הרב דן-יש סימפטיה אבל אין תשובה.
הרב בן דוד - גם "לא" היא תשובה.
הרב דן - גם אם לא אתחתן אני רואה את עצמי נשוי לעם ישראל. ללימוד, לקהילה.
הרבנים - מצויין.
הרב דן - גם את הקולות הללו אנחנו לא שומעים .
הרב בורשטיין - אם אתם כנים ואומרים אנחנו הולכים עם ההלכה ודאי שנמצא פתרונות. גם השאלה של רב כמותך היא שאלה שתצטרך לידון. אבל לא מוכנים לשמוע כי אתם מציבים תנאים מוקדמים. צריך לשבת לדבר. לא לקבוע מראש "לי יהיו ילדים!" אם מישהו בא ואומר לי "אם לא תתיר לי משכב זכור אני לא בא" אני לא יכול לקבל את זה.
בעוד דן מעוניין לנהל עם הרב בורשטיין את הדיון ההלכתי, דומה שארז מוותר עליו מראש. "אין לי את הידע והכלים לנהל דיון הלכתי" הוא אומר. "אינני פונה אליכם כרבנים ואינני מעוניין בשינוי הלכתי. אני רוצה שינוי חברתי. אני פונה אליכם כראשי דעת קהל."
השעה מתאחרת והדברים בוערים כאש בעצמותיהם של שני הצדדים.
הרב מרדכי ורדי, ראש המכון לתורה ויצירה, נאלץ לחתום את הדיון. "לא המצאנו את הגלגל. דברים החלו לצאת. יש בשלות לנהל דיאלוג בכמה ערוצים. צריך הרבה רגישות וזהירות כדי למנוע התפרצויות שיובילו אחורה.
יש לנהל דיון פתוח וגלוי בלי תחושה תמידית של סכנה.