כשהרב הרצוג ובן גוריון התווכחו באהבה על גיוס בני הישיבות

נושא גיוס חרדים עלה השבוע שוב עם הדיונים בחוק הגיוס החדש. לרגל יום השנה לפטירתו של ראש הממשלה לשעבר וממייסדי המדינה, דוד בן-גוריון, מעניין לקרוא התכתבות מרתקת בין הרב הראשי אז, הרב יצחק-אייזיק הלוי-הרצוג ובין ראש הממשלה דוד בן-גוריון. ההתכתבות התנהלה מחודש מרחשוון תשי"ט (נובמבר 1958), עקב הצעה שהציעו אנשי משרד הביטחון לראשי הישיבות, שלפיה יתגייסו תלמידיהם לכמה חודשים של הכשרה צבאית בסיסית, ולאחר מכן יחזרו ללמוד תורה, איש בישיבתו.

הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג, סביו של יו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג, פנה אז במכתב נסער לראש הממשלה שיפעל כנגד החוק. "אישי ראש הממשלה! נחרדתי עמוקות ולבי נשבר בקרבי לנוכח השמועה כי נתעוררה כוונה להכניס שנויים במעמד הקיים של תלמידי-הישיבות, שגיוסם נדחה כל עוד הם יושבים בחצרות בית ה' ומקדישים את ימיהם לתורה, ומצאתי לי לחובה לבוא לפני כבודו בדברים הבאים".

הרב הרצוג טען כי השואה וחורבן האומה שבא איתה פגעה באופן חמור בתורת ישראל. "ידוע ידע אותו רשע יימח שמו, כשם שידעו רבים שקדמו לו, כי נשמתה של אומה זו היא רוחה, הצפונה והטמונה בספרי הקודש ובתורה הכתובה והמסורה, ולכן התנכל לגוילי הספרים עוד טרם שפגע בגופות האנשים. לאסוננו ולהוותנו הוא בא על תאותו זו, ועם תום המלחמה נתברר, כי לוקינו בכפלים: בגוף וברוח, ויחד עם חורבן קהילות ישראל ספו תמו כל מרכזי התורה המפוארים בגולה זו. ואירופה, ערש-הישיבות, חרבה גם מבחינת התורה, יודעיה ולומדיה", כתב הרב הרצוג.

(מימין הרב הרצוג. צילום: Kluger Zoltan)

הרב הרצוג הסביר במכתבו כי לומדי התורה שווים לחיילי צה"ל בבניין הארץ, ואמר: "חובה מוטלת על העם היושב בציון תחת שמי חיי עצמאות להעניק לבני-הישיבות אשר הופקדו לשמור על נכסי-הרוח של האומה (והם עושים את זאת במסירות נפש ובהקרבה לא ישוערו במצב כלכלי כבד מנשוא שלא יתואר בדברים) -שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד היושבים באהלה של תורה. כי אף הם מגויסים ועומדים הם על בטחונה של תורת ישראל ומורשתו, אשר בהן תפארתו ובגללן הגענו עד הלום. אלה כאלה שומרים המה על קניניה היסודיים של האומה, שהם תורת ישראל וארץ-ישראל".

בן גוריון השיב בצורה מעניינת למכתבו של הרב הראשי, אמנם דבריו כתובים בנימה אסרטיבית, אך אין היא תוקפנית ומתריסה. הוא נזהר מאוד שלא לתקוף את המחנה הדתי והחרדי, ולכן הוא מדגיש שדבריו היו בגדר הצעה ולא הוראה.

"כשפטרתי לפני 10 שנים בחורי הישיבה משרות בצבא היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, הייתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי תורה לשמה, אם כי עלי לציין בשמחה כי בחורי הישיבה לקחו חלק בהגנה על ירושלם כשאר צעירי ירושלים. המצב מאז נשתנה. בחורי הישיבות רבו. איני יודע אם יש יסוד לאשמה כי יש כאלה שהולכים לישיבה לשם השתמטות. אני רוצה להניח כי אין לטענה זו שחר, אבל אין ספק כי במשך הזמן רבו בחורי הישיבה, ומספרם הגיע לאלפים. בארצות נכר אין הגויים נזקקים למגיני ישראל. פה כולנו יהודים, וביטחוננו תלוי אך ורק בנו; וזוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה אם ראוי הדבר, שבן אמא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות", כתב בן גוריון.

(דוד בן גוריון )

למעשה בן-גוריון מביע במכתבו חרטה על ההסדר המקורי משנת 1948 מכיוון שהוא נוכח כי מספר הצעירים המבקשים להיכלל בהסכם המקורי גדל במידה ניכרת במשך השנים, ולטענתו לא מוסרי לפטור אותם משירות צבאי בשעה שבני גילם מחרפים את נפשם למות על הגנת המולדת. הוא גם שולל נחרצות ובבירור את טענתו של הרב הרצוג בדבר ההקרבה הרוחנית השווה במידתה לזו של הצעיר הלוחם, ומגיב בביטול לטענה שלפיה בזכות לומדי התורה זכינו לחיות בימי הקמת המדינה.

"אני לא אעז לבוא אליך בהלכה מפורשת של הרמב"ם" כותב בן גוריון ומראה בקיאות בדברי הלכה. "כי במלחמת-מצווה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. כי אתה, כמובן מאליו, בקיא בהלכה יותר ממני, אבל נראה לי כי במדינת ישראל 'תורת הקשת' היא חלק מהתורה, ולא יתכן שאלפי צעירים לא יהיו מסוגלים לאחוז בנשק ביום פקודה. אין גם להתעלם מהאפשרות, כי ירושלם, חלילה, תנותק ותותקף על ידי אויב, ומאות צעירים לא יהיו מסוגלים להגן על עצמם ועל חבריהם והוריהם ועל עיר הקודש. והוא הדין במרכזים אחרים של הישיבות", טען בן גוריון.

בהמשך המכתב הוא מדגיש כי מדובר בהצעה ולא בהוראה "שבני הישיבה המקדישים כל חייהם ללמוד התורה - ילכו לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים, ואחרים - ישרתו בצבא ככל צעיר בישראל. דבר זה הצעתי לחברי הכנסת של אגודת ישראל והמנהל הכללי של משרד הביטחון, שמעון פרס) הציע זאת לכמה מראשי הישיבות".

"איני יכול למצוא בתורה, או בנביאים או בכתובים, שלומדי תורה היו פטורים מהגנת המולדת, ויש לזכור שהתנאים בימינו השתנו: אף פעם לא היינו מוקפים מכל העברים אויבים הרוצים להכחידנו, ואמצעי הלחימה בימינו אינם כאמצעי הלחימה בימי בית ראשון או שני. עכשיו זוהי תורה מורכבת הדורשת אימון רב", טוען בן גוריון.

הוא מתייחס גם לטענתו של הרב הרצוג שבזכות בחורי הישיבה היו הצלחות בקרבות, "איני יכול להסכים בשום אופן לדבריך ש'בגלל בחורי הישיבות הגענו עד הלום'. לא הם בנו את ארץ, לא הם חרפו נפשם למות על עצמאותה (אם כי כמה מהם עשו זאת), ואין להם זכויות מיוחדות, שאין ליהודים אחרים".

"חז"ל אמרו: גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. ואין בשירות הצבאי בכדי למעט לימוד התורה; ובישראל העצמאית אין התורה שלמה אם אינה כוללת את גם תורת הגנת העם והמולדת. בלי קיום עם ישראל - לא תהיה תורה, ופיקוח נפש האומה קודם לכל. ודווקא מי שמכבד לומדי תורה ואני מעיז להגיד שאני אחד מהם ורוצה ביקרם, צריך לדאוג, שהם לא יתבדלו מהמחנה ולא יפטרו עצמם מהחובה הקדושה ביותר - החובה להגן על הוריהם, קרוביהם, ישובם ועמם. ואני מבקש ממך להשפיע על ראשי הישיבות, שהם בעצמם ידרשו, לפחות, אימון בסיסי של כל בחורי הישיבה לשלושה חודשים", סיים בן גוריון את מכתבו.

כידוע, המחנה החרדי דחה את הצעתו של בן-גוריון וגם את ההצעות הרבות האחרות שהוצעו במשך השנים בדבר שינוי ההסדר הקיים, ומאז ועד היום ממשלות ישראל מנהלות משא ומתן עם המפלגות החרדיות כדי למצוא פתרון לבעיית הגידול במספר הצעירים החרדים שאינם מתגייסים מצד אחד, ולשילובם המוצלח בחברה הישראלית מאידך.