פרק א' מהלכות תשובה לרמב"ם עוסק במצוות הווידוי ובמקומה בתהליך התשובה. את הפרק ניתן לחלק את הפרק לשלושה חלקים: חלק ראשון עוסק במצוות הווידוי, מתי היא חלה ומהיכן למדים אותה, חלק שני עוסק בתהליך הכפרה בזמן שבית המקדש קיים, חלק שלישי עוסק בתהליך הכפרה בזמן שאין בית המקדש קיים.
ישנה הקבלה מאוד ברורה בין החלק השני לשלישי, שניהם מורכבים מחמש פסקאות, שניהם עוסקים בתהליך הכפרה עם חלוקה פנימית ע"פ חומרת העוון ובשניהם הרמב"ם מביא ארבעה מקרים שונים שלכל אחד דרך כפרה אחרת מהקל לחמור. אולם יש לשים לב להבדל ביניהם.
בחלק השני (בזמן שבית המקדש קיים) בארבע מתוך ארבע מקרים, הרמב"ם מביא במפורש כחלק אינטגראלי מתהליך הכפרה את הווידוי. לעומת זאת בחלק השלישי (בזמן שאין בית המקדש קיים) בכל ארבעת המקרים הרמב"ם לא מזכיר ולו במילה אחת את הווידוי. הרמב"ם עשה זאת בכוונה, הוא לא במקרה שכח להזכיר את עניין הווידוי בכל המקרים שבית המקדש אינו קיים בעוד הוא זכר להכניס אותו בכל המקרים בהם המקדש קיים. חשוב לשים לב שהמקרים המוזכרים בחלק השני אינם קשורים בהכרח לבית המקדש עצמו, מקרה אחד עוסק למשל בחובל בחברו או מזיק לו, מקרה אחר עוסק בחייבי מלקויות.
מדוע הרמב"ם השמיט את עניין הווידוי מתהליך הכפרה בזמן שאין בית מקדש? מתוך החלק הראשון ומתוך הפרקים שאחריו נראה בבירור שיש מצווה להתוודות גם כשאין בית המקדש קיים. לענ"ד הרמב"ם נותן כאן הסבר למקומו המקורי של הווידוי בתהליך הכפרה. כשבית המקדש היה קיים וקויים בנו הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", נוכחות השכינה הייתה מורגשת. כשמרגישים את נוכחות השכינה יש בפני מי להתוודות, אדם שהתוודה לא הרגיש שהוא מדבר לעצמו. אבל כאשר בית המקדש לא קיים ונוכחות השכינה אינה מורגשת בתוכנו, הווידוי מאבד את עומק המשמעות שלו. כי כשלא מרגישים את נוכחות ה' מולנו נוצרת ההרגשה שאין בפני מי להתוודות, זה כמו לדבר באוויר. בכל זאת הווידוי נשאר אבל הוא רק בבחינת "הציבי לך ציונים" חלק נספח על תהליך התשובה ולא כחלק מהותי מהכפרה.
הסבר זה מוסיף אור להפטרות הנחמה על בית המקדש שאנחנו ממשיכים לקרוא כל שנה במהלך ימי התשובה עד ראש השנה שבא עלינו לטובה.