מאז פרוץ הממשלה החדשה מתחולל פולמוס בין הציבור החרדי והדתי-לאומי. זירות התקשורת והפוליטיקה מוכרות לכל, אך יש כנראה גם דיוני עומק רציניים יותר. בעקבות התייחסותי במדור זה בחדשים האחרונים לפולמוס זה קבלתי תגובות מן המיגזר החרדי; רובן פלקאטיות ומיעוטן רציניות. להלן קטעים מתוך מכתב ארוך שהגיעני 'מעבר למיתרס', ותשובתי החלקית בצידו.
מתוך איגרת חרדית
"...נראה להגדיר את סלע המחלוקת המהותית והיסודית בין הנהגת הציבור החרדי לזו של הציבור הדתי לאומי. אינני נכנס לשורשי הויכוח ההגותי, גאולה או לא גאולה, שהם סוגיות מורכבות ובלתי מוכרעות... מבחינת מעשית לא היחס למדינה עומד במרכז הענין, ודאי שלא סגנון הלבוש. הנושא הוא בעיקרו פתיחות או סגירות. במלים יותר מפורשות, קירבת הדעת לעולם החילוני, והתערות ברמה כזו או אחרת בארחות-חייו ותרבותו, למול שמירה על עולם עצמאי, המתנהל לפי השקפת עולמו ודרכו העקרונית והחינוכית.
"כשאנו בוחנים את שני הצדדים מבחינה מעשית הדברים מוכרעים במבחן המציאות בשטח... אי אפשר להתעלם מן התוצאות העגומות שהביאה אתה הפתיחות... ועל כולנה התופעה הכאובה מאד של חילון... יתכן בהחלט שישנם דברים שאנו מפסידים מחמת הסגירות... הרינו סומכים על הוראת החזון-איש כי הישיבות הן בבחינת 'תיבת נח' של הדורות שלנו... זו אינה הנהגה של חולשה אלא של הכרת המציאות ולקיחת אחריות. וגם אם ישנה ביקורת, תלוי מה המחיר הנדרש בעד שינוי ההנהגה...
"אמת ויציב. ככלל, הציבור החרדי מתנהל בצורה שמרנית מאוד, בלבושו ולשונו, במנהגיו הדתיים ובהנהגותיו... אין שום קדושה בסגנון הלבוש [השמרני] אבל הוא עוזר לשמר את הרגשות המסייעים לנו להדמות לדמויות ההוד מן הדורות הקודמים. וכן, הוא גם עוזר להיות שונים מן הציבורים האחרים... מתוך הכלל הזה [ה'סגירות'] נגזרות תשובות לשאלת היחס למדינה ולסמליה; היחס לתורתו של הציבור הדתי-לאומי; הנהגת הציבור וסמכות דעת תורה.
מתוך דברי תגובה
"...צדקת בניתוחך שנקודת הסגירות היא בית אב לחילוקי הנהגות והתייחסויות רבות, כמו נושאי לבוש, השכלה, תרבות-פנאי וכמובן השירות הצבאי. ההתנגדות החרדית נובעת במידה רבה מהיבטי ה'פתיחות' הכרוכים בכל אלו, ומחשש להתדרדרות לא רצויה. אנו נמצאים איפוא במהדורה חוזרת הדומה לפולמוס ה'ציונות' ומלחמת 'גדולי תורה' בה, מראשית הציונות ההתישבותית ועד ימי השואה. גם אז מתנגדי הציונות העלו סיבות השקפתיות ('גאולה בדרך נס', 'מרידה באומות' וכן הסתכנות יתירה) אך לדעתי לב ההתנגדות היה מחשש ל'התקלקלות' עקב יציאה ממסגרות שמרניות והתחברות עם 'מרשיעי ברית'.
"עמדתי, ועמדת חבריי התורניים במחננו, היא שגדולי ישראל טעו טעות אסונית בהתנגדות לציונות. וראה באוה"ח פרשת בהר (כה,לט): "וע"ז עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב". האם הספר 'אם הבנים שמחה', שנכתב ע"י הרב ישכר-דב טייכטל הי"ד במרתפי בודפסט בתש"ג, מוכר לך? כולו הכאה על חטא התנגדות גדולי התורה לציונות. כאמור, אני סבור שגם אז לב הענין היה החשש מ'פתיחות' יותר ממחלוקת השקפתית בכבשונו של עולם אודות גאולה בדרך הטבע וחובת גלות עד ביאת המשיח וכיו"ב. כפי שכתבת, נבדוק במבחן התוצאה: 'סגירות' זו, שמנעה חבירה לעלייה הציונית כדי לשמֵר את ה'חממה', היא שהחריבה עולמות של יהדות ותורה באירופה.
"ומאי תקנתיה? הרי החשש ל'התקלקלות' מוצדק במידה רבה? וכאן לב דבריי: המיגזר החרדי יכול היה להשתתף במפעל הציוני בהמוניו במסגרות יחודיות משלו. אכן תמיד יש מחיר שולי של נפולת בשבירת מסגרות, אך הוי מחשב שכר כנגד הפסד. כך גם לענייני השעה העכשווית; לו היה הציבור החרדי מכיר בצורך, היה מוצא את הדרך ליצור לעצמו חממות לשירות לאומי, וקידוש השם היה מרקיע שחקים.
"אכן, אין דבר כזה 'המיגזר החרדי'. יש רק רבותיו, ואין איש המעיז להציע מהלך השונה ולו במעט מדעת-תורה של ה'גדולים'. כך בדיוק היה בפולמוס הציונות; היו רבנים חשובים ש'דרשו לציון' אך מרבית האדמו"רים והרבנים לא ירדו לעובי הקורה ורק ענו 'אמן' אחר מי שחשבו ל'גדול' מהם. ואת מבחן התוצאה כבר הזכרנו. חוששני כי זה המצב גם ביחס לסוגיית ההשתלבות בשירות לאומי.