הבחירות לראשות העיר ירושלים הפכו זה מכבר להרבה יותר מאשר שאלת זהותו של ראש העיר. הפער המהותי שבין ראש עיר, שלדעת הכול פעל באופן ענייני לטובת העיר ולא דבק בו רבב של שחיתות (בניגוד לכמה מעמיתיו ומקודמיו), ובין מועמד שהשניים שמריצים אותו הם פוליטיקאים שיושר ומוסר אינם המאפיינים הבולטים של דרכם, הופך את הבחירה בניר ברקת למתבקשת מבחינה לאומית, השקפתית ודתית כאחת.
מנקודת מבט לאומית, הבחירה בברקת היא ביטוי לשאיפה שלמשרות ציבוריות חשובות בישראל יתמנו אנשים רציניים הפועלים מתוך שיקולים עניינים, ושלא ייבחרו אנשים מתוך קידום אג'נדות פוליטיות זרות שאין להן כל קשר עם התפקיד עצמו.
מנקודת מבט השקפתית, הבחירה בברקת היא העדפת שיקול רחב של קירוב כלל הציבורים השונים בחברה הישראלית אל ירושלים, על פני מועמד שמראש מקודם על ידי מגזר מאוד מסוים מתוך הנחה שהוא יהיה מחויב לאותו מגזר יותר מאשר לכלל התושבים.
ומנקודת מבט דתית, הבחירה בברקת היא ביטוי להבנה שמועמד חילוני הפועל בדרך של יושר וצדק, עדיף על פני מועמד דתי, שמקודם על ידי אנשים שכשלו בתחומים אלו. אחד מתושבי ירושלים שחי לפני אלפי שנים, ישעיהו בן אמוץ שמו, הרבה לזעוק כלפי אלו ששמרו על המצוות בין אדם למקום, אך כשלו בתחום המוסרי. לישעיהו הנביא היה ברור, שירושלים לא תחזיק מעמד מול מציאות של "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים", והבחירה שלו הייתה ברורה: "וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ... אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה".