אל מול דברי השגגה והתעיה של רבנים יקרים מקרבנו אשר קראו לכרות ברית עם התנועה הרפורמית, נקראים כל יראי ד' וחושבי שמו לעמוד על רגליהם ולומר בקול גדול- עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל.
מאז התחילה התנועה הציונית היו שתי גישות בקרב יראי השם. חלקם הפנו עורף לכלל ישראל שרובו היה בנוי מאנשים חילונים, וביקשו לבצר את הקודש בהסתגרות מפני החול ומפני התהליכים העוברים על האומה. אולם מרן הרב זצ"ל לא הלך בדרך זו, אלא ביקש את הרמת קרן הגוי כולו על כל פלגותיו.
הרב הרבה להתבטא ולכתוב על סגולת ישראל, ועל הקץ המגולה בעת זו, עת אשר הרשעים בה אינם מגיעים מתוך שיפלות ורישעות, כי אם מתוך בקשת אמת ומוסר עליונים מאד. החילוניות האידיאולוגית מתגלית בנשמות גדולות המבקשות את התורה כולה, מה שלא ניתן להם בתורת הגלות לפני תחיתה בא"י. העולם החילוני הוא עולם של טומאה גדולה וחיצונית אך בתוכה יש נקודת קודש המחיה אותה- בקשת הופעת האופי הישראלי האלוקי בכוחות החיים כולם מבלי ידח ממנו נידח. החילוניות דורשת גדלות, והדתיות צריכה לתת את המענה העליון לכך בתורת ארץ ישראל. כאשר אין מענה של קודש לכוחות החיים החילוניים, אזי הם מזילים הזלות טמאות ומתנהלים במרידה בד'.
מתוך ראיה זו, הרב האמין בתיקונם של החילונים, גם אלה העושים להכעיס ולא לתאבון, אשר בהינתן להם אור תחיית הקודש בתורת ד' השלימה ישובו אלינו ויוסיפו רכוש גדול להופעת דבר ד' בישראל. אנו מאמינים ברבש"ע שנטה ידו ולא ישיב לגאול את ישראל, וכל תהפוכות התרבות הישראלית הינם ביסודם בקשת ד' בגדלות ובנחלה בלי מיצרים, וסוף התיקון לבוא.
אולם במקביל לאמון הזה בציבור החילוני, הרב כתב נגד התנועה הרפורמית בתוקף רב, וכך כתב ליהדות אמריקה שמתכלה והולכת בשל תנועה זו -
"ב"ה עה"ק ירושלים תובב"א שנת תרפ"ג
לאחינו ב"י קהילות הקודש והיחידים האהובים באה"ב באמעריקא וקנדה יצ"ו, שלמי אמוני ישראל החרדים לדבר ד', המאמינים בתורת משה מורשה, תורה שבכתב ותורה שבעל - פה, שעליה כרת הקב"ה ברית עם ישראל. שלו' וברכה מהר הקודש מירושלים.
אחינו היקרים.
באה אלי שמועה, ממצב היהדות הנאמנה במדינותיכם, ולבי נשבר בקרבי. כי עלה הפורץ, של אלה אשר השחיתו את כרם ד' צבאות בית ישראל, וידיחו רבים מאחרי ד' אלקי ישראל ותורתו הנאמנה, המתחדשים הריפורמיים, גם בתוך מחנה החרדים פנימה, ורבים התחילו להיות נמשכים אחריהם בשגגה, לעקור מוסדי עולם, שיסודי היהדות ועקרי תורה שלובים עמם. והפרצים התחילו בחומת הקודש, בהדברים המסורים לציבור, והנעשים בהקהל, הקובעים את חותמם על צורת העדה בכללותה, והם סדרי בתי - הכנסיות, בצורת בנינם ובדרכי הקודש של הליכותיהם ומנהגיהם הקדושים. והדברים באו לידי כך, שמרעה אל רעה יצאו, ועבירה גוררת עבירה והריסה גוררת הריסה, עד שנמצאו כאלה ששלחו יד בהמסורה הקדושה לכל ישראל קדושים מאז ומעולם לעשות בבתי - הכנסיות עזרת אנשים לבד ועזרת נשים לבד, ואשר המהרסים הראשונים אשר התחילו לבטל את הסדר הקדוש והמחויב הזה, יודעים אנחנו מה עלתה בידם, שרובם ככולם נשתכחו מהם ומזרעם כל יסודי האמונה וכל קדושת ישראל, והרבה מהם נשתמדו ונבלעו בין גויי הארץ ונכרתו לגמרי מבית ישראל, ואשר לא עשו עדיין את הצעד הזה, של השמד המכלה, הנה הם כאברים מדולדלים בגוף האומה, בלא תורה ובלא אור של יהדות אמתית. ועינינו רואות וכלות עליהם, והטובים שבהם מתחרטים על עונות אבותיהם, אחרי שהם רואים את חורבנם הרוחני".
מפני מה שינה הרב את יחסו לתנועה זו מיחסו כלפי העולם החילוני? מדוע לא קרא הרב זצ"ל לשיתוף פעולה עם התנועה הרפורמית כפי שמציע היום הרב שרלו? מדוע הוא מכנה אותם בשמות חריפים כל כך 'הפורצים' 'משחיתי כרם ד' צבאות' 'מדיחים' 'עוקרי מוסדי עולם' 'המהרסים' 'נשתמדו ונכרתו מבית ישראל' 'אברים מדולדלים בגוף האומה'- כל אלה כינויים שהרב לא משתמש בהם לאף אחד אחר חוץ מהרפורמים והמינות הנוצרית?
התשובה בהירה- העולם החילוני חי במקביל לעולם הדתי. הוא עולם של חטא וטעות, אולם סופו לתיקון בשל הארתו ע"י העולם הדתי המקביל אליו. העולם החילוני אינו מבקש להחליף ולרשת את העולם הדתי כל עיקר כי אם לחיות לצידו, ומכאן היכולת להשפיע עליו וגם ללמוד ממנו, ולהעלות בו את ניצוצות הקודש למקורם העליון. החילונים הם אורטודוכסים טועים, ואינם מציבים אלטרנטיבה של משנה סדורה העושה מהחטאים אידיאולוגיה. הם לא בדו דת חדשה מליבם אלא עוברים תהליך של קמילה חילונית ופריחה אמונית, והם במגמה מתמידה כלפי התחזקות בתורה כפי שאנו יודעים בשישים השנים האחרונות ב"ה.
לעומתם, התנועה הרפורמית היא תנועה אידיאולוגית פרוגרסיבית המבקשת להכנס לאומה ולהחליף בה את המסד האלוקי של תורה שבעל פה. היא בעלת משנה סדורה של לגיטימציה לעבירות והפיכתן לדת. אין כאן אפשרות למציאות מקבילה אלא מלחמת הובלה של האומה בינינו לבינם. השיח בינינו לתנועה הרפורמית (יש להפריד בין התנועה העקרונית לבין האנשים הפרטיים שבה) הוא שיח של אוייבים ולא של אוהבים. אנו או הם. הקודש או טומאת המרידה האידיאולוגית בתורה שבעל פה.
הנביא ישעיה מתאר את עבודת האלילים בימיו- " הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים, תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן; שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים, תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים". וכי מה הביא אנשים ונשים לשחוט את ילדיהם בנחלים עבור חתיכת עץ ואבן?
אין זאת אלא שהעבודה הזרה באה להתיר את תאוות האדם, ומכאן כוחה. בכך שמשתחווה האדם לע"ז הוא משתחווה לעצמו ולתאוותיו, הוא עושה אידיאולוגיה מהעבירות שלו ומכשיר אותם לכתחילה כדת. הפסילים תמיד עוצבו באופן של גלוי עריות ושפיכות דמים, כגון האלילה אשתר שהיתה פסל נשי עירום עם כלי מלחמה המבטא הרג ועריות. האליל הוא האדם עצמו, אשר הוא לבדו קובע מהו המוסר ומהו האדם, ואין כח עליון מעליו. תאוות הע"ז היא כה גדולה, עד שהאדם מקריב עבורה את ילדיו כאות לנאמנותו לה, כאות לכך שהוא נאמן לתאוותיו השפלות ורק הן המדריכות את חייו ולא כח עליון אלוקי המעדן את ההוויה.
התנועה הרפורמית יסודה במינות הישראלית, בבקשה ליסד דת חדשה של שידוד מערכות הקודש. זוהי עבודה זרה הבאה מתוך הרצון להכשיר את השרץ לכתחילה, לא לדבר עוד בשפה של התקדשות לקראת התורה אלא בשפה של הנמכת התורה לתאוות שלנו ולעמדות הליברליות המערביות (שחלקן טובות לכשעצמן). אמנם היא אינה שוחטת ילדים תחת סעיפי הסלעים, אך היא שוחטת ערכים אלוקיים תחת אותם הסלעים בדיוק, וזה לא פחות חמור.
הרפורמה מבקשת כשמה המפורש- לחולל שינוי קריטי ביסודות התורה, כך שהאדם יהיה במרכז, הוא אשר יגדיר את האמת והשקר, הטוב והרע. היא כופרת באל הישראלי המתגלה בנבואה ובמקדש, ובחיי עולם אשר נטע בתוכנו. מגמתה אינה של התחזקות כלפי מעלה כמו החילוניות הארץ ישראלית אלא התמעטות והורדת הקודש מהמסורת היהודית. היא אינה מקבלת את בחירת ישראל מכל העמים, ומבקשת לאחד את העולם כולו תחת שם אחד- אמונת האדם, רצונות האדם, תאוות האדם. הרפורמה פוסלת את הגדרתו הבילוגית של היהודי, ושמה את העיקר על תחושותיו והגדרתו בידי עצמו.
מול מינות כזו, אין פשרות ואין שיתופי פעולה. כפי שאין אדם משתף פעולה עם אדם הגוזל את אשתו ומחריב את ביתו עליו- כך אין שיתוף פעולה עם תנועה המבקשת לעשות כך למדינת ישראל שלנו, לזהותנו היהודית, לערכינו התורניים.
כפי שכתבתי בעבר פעמים רבות, התנועה הזו קיבלה החלטה אסטרטגית לחדור למדינת ישראל מארה"ב, ולשנות את יחסי הכוח בחברה הישראלית כך שהעולם הדתי לא יהווה יותר מקום של חיוב במצוות ועול שמים, כי אם פולקלור מסורתי. הם תורמים לישיבות ולארגונים סכומים גדולים מאד, וקשה מאד לעמוד בפרץ הזה.
מכאן נקרא לרב שרלו הישר והאמיץ לחזור בו מעמדתו. וכבר הגאון הרב אריאל נשיא צהר העיר לו על כך בעבר, וביקש שלא ישתתף בכנסים שלהם על בימה אחת עם הראבייס שלהם, ומי לנו גדול מהרב אריאל שעינינו נשואות אליו.
את היצר הטוב של אהבת ישראל הבה נפנה לאחינו החרדים העוברים רדיפה מילולית ומגזרית בימים אלו. הם כאן ולא בחו"ל, והם זקוקים לנו לא פחות מאחרים.
גם את הרפורמים נחבק כחלק מעם ד' (אלו היהודים מביניהם), נסביר להם את טעותם ונאיר להם פנים כאנשים פרטיים. אולם התנועה האידיאולוגית שלהם- מלחת עולמים לנו עימה ויש להפריד בין הפרט לכלל בסוגיה זו.
שני המאורות הגדולים, הכהן הגדול של האורטודוכסיה המודרנית הגרי"ד סולוביצ'יק, והכהן הגדול של הציונות הדתית הראי"ה קוק, שניהם גם יחד היו חד משמעיים בזה, להתנגד בכל תוקף לשילוב ולגיטימציה של התנועה הרעה הזו ולאהוב את כל פרטי ישראל בה בעת. אנו תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם נאחז בשיפולי גלימתם ולא נשנה מדרכה של תורתנו, למרות שנשלם על כך מחיר יקר כפשוטו וכמדרשו.