יחסי הרב עובדיה והציונות- הדתית ידעו עליות ומורדות. עד עכשיו לא ברור כל כך עד כמה מרן זצ''ל היה ציוני; עד כמה, אם בכלל, הוא היה רחוק מהגישה החרדית-ליטאית. אבל אם נתעלה לרגע מעל הפוליטיקה, אם נתרומם מעל כל מיני התבטאויות שגרמו לנו 'אי נחת', בלשון המעטה, נבחין שאין פוסק שגישתו ההלכתית תואמת את הצרכים של הציונות הדתית כמו הרב עובדיה יוסף, זכרו יגן עלינו.
הפסיקה הדתית-לאומית נתונה במיצר. מצד אחד, קיים הכרח ליצור הלכה מקילה, שתתאים לאורח החיים של האדם הדתי-לאומי המודרני. הפסיקה החרדית מתאימה לציבור שספון כל ימיו באוהלה של תורה, והציונות הדתית, שברובה עובדת וחשופה לתרבות מערבית, זקוקה, לעיתים, לפסיקה מקילה יותר. מצד שני, ההצהרה הזו טומנת בחובה בעיה גדולה. ברגע שמצהירים שישנו צורך בדור הזה להקל, מסתכנים בפריצת גדר. עולה החשש שיקומו כל מיני רבנים צעירים שאינם בקיאים דיים בהלכה, לא שימשו תלמידי חכמים כל צורכם, ואין להם את הכתפיים הדרושות כדי להקל מתוך גדלות משמעותית בתורה, גדלות הטבולה ביראת שמים טהורה ונקייה.
חסד עשתה עמנו ההשגחה בכך שהפוסק הבקי ביותר, הידען ביותר, הוא גם הפוסק המקל ביותר. הרב עובדיה הוא פוסק מקל. אחד הפוסקים המקלים ביותר בהיסטוריית ההלכה. אך ההקלות שלו מבוססות על ידע אינסופי בכל מרחבי התורה. כשהרב עובדיה מתיר, אתה יכול להיות רגוע. יש לך על מי לסמוך. כשהרב עובדיה מתיר, אתה יודע שלפניך עומד אדם ששימש את ענקי הדור הקודם, שזכה להערכה מפי כל גדולי ישראל, מכל המגזרים, והיה 'המשיב' של כל בכירי הדיינים. לא לחינם אמר פעם הרב רפי פוירשטיין שליט''א, שבעיניו הרב עובדיה הוא ראש רבני 'צהר', והוא עצמו לא 'זז בלעדיו'. לא סתם בכיר הפוסקים הציוניים בדורנו, הגאון הרב יעקב אריאל שליט''א, העיד שאין יום שהוא לא נעזר בספריו של מרן זצ''ל. קיים קשר הדוק בין תפיסת ההלכה של הרב עובדיה, לבין אורחות חייו של הציבור הדתי לאומי.
אז לפנינו עומדות שתי אפשרויות.
האחת, 'להתחשבן'. לזכור את מעללי ש''ס, להעלות באוב את ההתבטאויות בלוויין, לנפנף לנצח בהסכם אוסלו, ולהפסיד את הפוסק ש'תפר' לנו פסיקה הלכתית לפי מידתנו. האפשרות השנייה היא, להפריד בין ההלכה להשקפה, בין 'ש''ס' ל'יביע אומר', להפנים את גודל הפוטנציאל, ולאמץ בחום את מרן פאר הדור והדרו, שר התורה ועמוד ההוראה, ראש ממשלת ההלכה, רבינו עובדיה יוסף זצוק''ל, כפוסק המרכזי של הציונות הדתית.