אם יש מישהו שראוי יותר מכל אחד אחר לתואר ”האדמו“ר של הציונות הדתית“, הרי הוא הרב מנחם פרומן, שהצליח ללכת בדרך בה איש לא הלך, לקבל את ההחלטות שאיש לא הסכים עמן, לעשות את הבלתי צפוי לצפוי. נכון, היו לא מעט רבנים שלא הלכו בתלם הקובנציונאלי של הציונות הדתית, אבל הרב פרומן עשה את זה בגדול - לא מתרגש מביקורת, לא נעלב מהעלבונות, לא נחרד ממקומו. צועד בטח בדרכו שלו.
שני קווים מרכזיים מאפיינים את הרב פרומן של השנים האחרונות: פגישותיו עם אנשי דת וממשל פלסטינים כדי לקדם את השלום מהשטח, ושיתופי הפעולה האותנטיים שיזם עם אמנים ואנשי רוח מהציבור הכללי בישראל. הצד השווה שביניהם הוא הניסיון האמיתי שלו לחבר בין קצוות, לגעת בקטבים, להראות שהכל מתחבר לכלל אחד שלם שמצליח לחיות יחד, להידבר ולהכיר, לשבור את המחיצות.
הרב פרומן, שמעולם לא היה פופולארי, נגע בפופולאריות. על במה אחת הוא הופיע עם אהוד בנאי וברי סחרוף וארז לב ארי. ישב ושמע אותם מנגנים, מחא כפיים, עצם עיניים בדביקות. מי שלא היה פופולארי, רצה אולי להכיר מקרוב את הפופולאריות. לשמוע את כמיהת הקהל, את הצימאון למוזיקה. המוזיקה הייתה חלק גדול מחייו והיא זרמה לה בהרמוניה יחד עם התורה - בפנימיות שלה ובצדדים הגלויים שלה.
לא מזמן ביקרתי בשיעור שלו. הוא ישב על הבמה וקרא מספר הזוהר ותרגם סימולטנית לעברית, כדי שמי שלא בקיא ברזים - יבין מקרוב. לפתע הוא עצר לרגע, התבונן כלפי שמיים וסיפר לקהל כי בלילה הקודם הוא שכב במיטתו והרגיש איך חייו עומדים בפני סיום. איך הכל הולך להגמר. הוא דיבר על זה בכאב ובעצב, כמי שהתחיל ציור שטרם נגמרה מלאכתו, אך הוא דיבר על זה בהשלמה. כמי שהולך אל המוות כשהוא עומד על רגליו, מוקף במשפחתו ותלמידיו, אפוף אהבה.
הרב פרומן יחסר בנוף של הציונות הדתית, מפני שבדרכו שלו הוא הצליח גם להגדיר אותה. בלי המונים שעומדים מאחוריו, ללא מורשת עצומה של כתיבה תורנית, האמונה שלו והאהבה שלו הצליחה להשפיע על דור הכיפות הסרוגות. להגיד להם שיש גם דרכים אחרות בעבודת השם. הוא היה אדמו“ר גדול וכאדמו“ר גדול דרכו האמיתית והשפעתו העצומה תתברר ותתגלה לנו יותר ויותר בשנים הקרובות ובאלו שאחריהן. הנר שלו, עדיין יבער.