הקדמה
חירות הפרט הינה מאבני היסוד של הדמוקרטיה המערבית. על פי השקפה זו, האדם הינו בעלים על גופו, וזכותו לנהוג כרצונו, כל עוד איננו פוגע באחרים. זכותו של האדם אף לפגוע בעצמו, כל עוד החלטה זו נעשית בהכרה ברורה ובתובנה מלאה.
ההלכה, אמנם, מקבלת את עקרון הבחירה החפשית, אך, במשמעות שונה במעט.
הרמב"ם כותב:
רשות לכל אדם נתונה ואם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו[1].
על פי ההלכה, הבחירה החפשית, אמנם נותנת לאדם אפשרות לנהוג כרצונו, אך אין היא מכירה בלגיטמיות של כל בחירה. גם ביחס לאוטונומיה להלכה גישה משלה. ההלכה איננה מכירה בזכותו של האדם ליטול את חייו , והחתם סופר[2] אף אומר כי המאבד עצמו לדעת חמור מרוצח:
משום כי כל החטאים מתמרקים בשעת מיתה וזה חוטא במיתתו, באותו דבר שהיה לו לכפרה הוא חוטא ומורד, על כן מתעוררים עליו כל עוונותיו.
אך, מה לגבי מקרים פחות חד משמעיים, האם מותר לאדם לפגוע בגופו מבלי ליטול את נפשו? האם יש בסמכות האדם לתת לחבירו רשות לפגוע בגופו? ומה באשר לטיפול רפואי - האם המנעות מטיפול הינה בכלל פגיעה עצמית, מיהו בעל הסמכות לקבוע איזה טיפול על האדם לעבור, ואיזה טיפול אסור לו?!
הנותן לחבירו רשות לפגוע בגופו
אחד המקורות המוקדמים נמצא בסיפור מעניין במשנה:
מעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק, באה לפני רבי עקיבא וחייבו לתת לה ארבע מאות זוז. אמר לו - רבי תן לי זמן, ונתן לו זמן. שמרה עומדת על חצרה ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן , גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומניחה את ידה על ראשה, העמיד עליה עדים ובא לפני רבי עקיבא. אמר לו - לאשה זו אני נותן ארבע מאות זוז?! אמר לו - לא אמרת כלום. החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי - פטור, אחרים שחבלו בו - חייבים! [3]
מכאן רואים אנו, כי לדעת רבי עקיבא, אסור לאדם לחבול ולפגוע אף בעצמו. אך, הגמרא מגיע למסקנה כי התנאים נחלקו האם האדם רשאי לפגוע בעצמו - ללא הכרעה ברורה.
בהמשך אומרת המשנה:
האומר - סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי - חייב, על מנת לפטור - חייב. קרע את כסותי שבר את כדי - חייב, על מנת לפטור - פטור[4].
דהיינו, אדם המבקש מחבירו שיפגע בגופו - יוציא את עינו או יקטע את ידו, וחבירו פעל על פי בקשתו - חייב חבירו לשלם את הנזק, למרות שעשה זאת על פי בקשת הניזק. אך, אם התבקש לפגוע בממונו של חבירו - ולקרוע את בגדו - הריהו פטור, כיוון שעשה זאת ברשות. הגמרא[5] שואלת - מדוע מועילה מחילתו של אדם - כאשר מדובר בבגדו או בכדו, ואיננה מועילה כאשר מדובר על פגיעה בגופו? על כך נותנים האמוראים שלוש תשובות שונות:
¨ לדעת רבא - עקרונית, יכול אדם למחול על פגיעה בגופו, אך במשנה מדובר על פגיעה קשה במיוחד - בראשי אברים, ועל כך האדם איננו מתכוון כלל למחול.
¨ לדעת רב ששת - אדם איננו יכול למחול על פגיעה פיזית, כיוון שאף משפחתו תפגע מהיותו נכה.
¨ לדעת ר' יוחנן - פעמים אדם אומר שימחל על הפגיעה בו, אך, איננו מתכוון לכך.
בהבנת דברי ר' יוחנן נחלקו המפרשים.
לדעת רש"י[6] - כאשר אדם מתכוון לכך באמת, ביכולתו למחול על כל פגיעה גופנית, אך במשנה מדובר שאמנם אמר - כן, אך באמת התכוון - לא.
לדעת הרא"ש[7] - דרך כלל, בנזקי גוף, האדם איננו מתכוון ברצינות שיפגעו בו, אך, אם ברור לנו שהתכוון שחבירו יפגע בו ויפטר, חבירו אכן פטור.
הרמב"ם[8] - פסק להלכה שאסור לאדם לפגוע בעצמו - כדעת ר' עקיבא. וכן שאסור לפגוע בחבירו אף על פי שנתן לו רשות לכך - כיוון שידוע שאדם איננו מתכוון לכך ברצינות.
אך, דברי הרמב"ם טעונים הסבר. שהרי על פי כללי הפסיקה, הלכה כר' יוחנן - שאמר כי הדבר תלוי בכוונתו של האדם - האם כאשר פטר את חבירו התכוון לכך, או לא. ואילו הרמב"ם פסק בצורה גורפת, שהפוגע בחבירו ברשות - חייב?!
המגיד משנה[9] מסביר, כי הרמב"ם חייב רק כאשר פגע בראשי אברים, ובמקרה זה גם ר' יוחנן מחייב ללא תלות בכוונתו של האדם[10]. ואילו בפגיעות פיזיות במקומות אחרים הדבר תלוי לדעת ר' יוחנן בכוונתו של האדם - וזו גם דעת הרמב"ם[11].
המחבר בשולחן ערוך[12] פסק כי האומר לחבירו הכני פצעני והפטר - חייב. אך הרמ"א חולק ופוסק כי אם התכוון לכך - פטור. ונראה שנחלקו במחלוקת הרמב"ם והרא"ש, כיצד להבין את דברי ר' יוחנן. המחבר פסק על פי הרמב"ם, שבראשי אברים לדעת ר' יוחנן תמיד חייב. והרמ"א פסק על פי הסבר הרא"ש, שאם התכוון באמת לפטור - פטור.
מספר ראשונים ואחרונים פסקו גם הם כמו השולחן ערוך, שהפוגע בחבירו ברשות - חייב, ונימקו זאת בכך שאין לאדם בעלות על גופו, ועל כן איננו רשאי לתת לחבירו רשות לפגוע בגופו, ולהלן מספר דוגמאות:
הריב"ש[13] פסק כי אסור לאדם לתת לחבירו רשות לפגוע בו, כיוון שאדם יכול למחול על ממונו, אך איננו יכול לתת רשות לפגוע בגופו.
ר' שניאור זלמן מלאדי[14] אומר דברים מפורשים עוד יותר. לדעתו, אסור לאדם להכות את חבירו אפילו נתן לו רשות כיוון ש"אין לאדם רשות על גופו כלל". דהיינו, חבירו איננו בעלים על גופו ועל כן אין ביכולתו לתת רשות לפגוע בעצמו.
כך היא גם דעת ה"חזון איש"[15], אשר פסק כי המכה את חבירו ברשות אמנם פטור מתשלום, אך חייב מלקות.
כנגד דעות אלו עומדת דעת המנחת חינוך הכותב: "הנותן לחבירו רשות להכותו - פטור ואין כאן עברה כלל"[16]. רואים אנו כי לדעתו נתונה לאדם בעלות מלאה על גופו, ובסמכותו לתת לאחר רשות אף לפגוע בגופו.
כך כתב גם ר' לוי אבן חביב (המהרלב"ח). הוא פסק על פי דברי ר' יוחנן[17], אך הבין שהם מתיחסים רק לראשי אברים בהם אין אדם מוחל, אך בפגיעות אחרות בגופו רשאי האדם למחול - "האומר לחבירו הכני על מנת לפטור - פטור, לפי כל הדעות, ונראה שגם הוא מותר"[18].
מחלוקת הרב זוין והרב ישראלי - בעלות מלאה או חלקית
הרב ש. י. זוין[19] מקעקע את הדיון כולו ואומר כי בגמרא בבא קמא הדיון כולו הינו סביב התשלום הממוני, ואין להסיק ממנו להיתר או לאיסור, בנוגע לפגיעה גופנית. כמקור חלופי הוא מביא את הגמרא בסנהדרין[20] העוסקת בטיפול רפואי של בן באביו. הגמרא אומרת כי מותר לבן להקיז דם לאביו לצורך רפואי , למרות שבן הפוצע את אביו חייב מיתה. מכאן מדייק הרב זוין שגם אם נתן האב לבנו רשות לפוצעו, אם הדבר לא נעשה במסגרת טיפול רפואי - הבן חייב. ומכאן לומד הוא לכל שאר המקרים, שמחילה על פגיעה גופנית איננה מועילה, והפגיעה אסורה. זאת כיוון שהמקור לחיוב בן הפוגע באביו והפוגע בחבירו אחד הוא, מדברי התורה "לא יוסיף להכותו". הוא אומר את דבריו למרות דברי הטורי אבן[21] אשר הבין את הגמרא בצורה שונה, וחילק בין הורים, בהם לא תועיל רשות שלא לצורך טיפול רפואי, לבין אדם אחר בו מועילה רשות. אך, הרב זוין חולק על דעה זו, ומערים עליה קושיות רבות. ולמעשה מסכם הרב זוין שאין לאדם בעלות על גופו כלל.
בן דורו של הרב זוין, הרב ש. ישראלי[22], התפלמס עימו באריכות בענין זה. הרב ישראלי הבין כי הטורי אבן רק פטר ממלקות - כיוון שנתן לחבירו רשות להכותו, אך, המעשה עדיין אסור. שהרי אף לאדם עצמו אסור לפגוע בגופו ואף בממונו, מטעם איסור "בל תשחית". אמנם על איסור "בל תשחית" לוקים רק בהשחתת אילנות, אך האיסור נוגע לכל השחתה, ועל כן הפוגע בעצמו או בחבירו עובר על איסור זה, אף שאינו לוקה מדאורייתא. מסקנתו של הרב ישראלי הינה שאדם איננו רשאי לפגוע בעצמו משום איסור "בל תשחית", זאת כיוון שלדעתו שני שותפים באדם - הקב"ה והאדם.
בעלות על חייו אך לא על מותו - גישת הרב פיינשטיין
גישה חדשה, מוצאים אנו פזורה על פני פסקיו הרבים של הרב משה פיינשטיין, בענייני רפואה והלכה. הרב פיינשטיין נותן בידי האדם אוטונומיה רחבה להחליט מה לעשות בחייו, אף על פי שאין בידו סמכות ליטול את חייו ואף לא לפגוע בהם במכוון.
יסוד הדברים בגמרא במסכת עבודה זרה[23]
משנה - מתרפאים מהם (מעכו"ם) ריפוי ממון אבל לא נפשות...
גמרא - אמר ר' יוחנן ספק חי ספק מת - אין מתרפאים מהם, ודאי מת - מתרפאים מהם. והאיכא חיי שעה? לחיי שעה אין חוששין דכתיב 'אם אמרנו נבוא העיר...'.
הגמרא עוסקת בטיפול רפואי הכרוך בסכנה עקב החשש שעובד הכוכבים ינצל את מעמדו כרופא ויהרוג את החולה היהודי. ר' יוחנן מתיר להתרפא מעכו"ם, רק כאשר החולה בודאי ימות ללא טיפול, מצב בו הסיכון ללא טיפול גדול מהסיכון שמא יהרגנו הרופא. אך, הגמרא מקשה - אף במקרה בו בודאי ימות מחוליו ללא טיפול, הרי עתיד למות רק לאחר זמן, כיצד אנו מתירים לו ללכת לעכו"ם שיתכן שיהרגנו מיד?! הגמרא עונה כי איננו חוששים לחיי שעה, ולומדת דין זה מהמעשה המסופר בספר מלכים (ב' פרק ז'). שם מסופר על מלחמתו של מלך ארם אשר צר על העיר שומרון וגרם לרעב כבד. בשער העיר היו ארבעה מצורעים, על פי המסורת - גיחזי ובניו, אשר התלבטו מה לעשות. האם להשאר במקומם או בעיר, ולמות ברעב, או להסתכן וללכת למחנה האויב ולחפש שם אוכל?! האפשרות האחרונה, מחד נושאת בחובה סיכון למוות מידי, אך מאידך יש בה סיכוי להצלתם. גיחזי ובניו בחרו להסתכן והלכו למחנה ארם, שם גילו כי כל צבא ארם נס על נפשו. ממקרה זה לומדים כי יש רשות לאדם לסכן את חייו ברגע זה, על מנת לזכות בחיים ארוכים יותר, אף אם הדבר כרוך בסיכון למוות מידי. שהרי אם היו המצורעים נשארים במקומם היו גוועים ברעב ,אך הדבר היה אורך זמן, ואילו בהליכתם למחנה ארם הסתכנו במוות מידי, לשם הסיכוי שינצלו מהרעב ויאריכו את חייהם. הרב פיינשטיין שואל - כיצד אפשר ללמוד הלכה כה מורכבת ממעשיו של גיחזי עליו נאמר[24] שהוא אחד מארבע הדיוטות שאין לא חלק לעולם הבא?! [25]
ועונה:
ולכן צריך לומר שדין תורה תלוי בזה בדעת האנשים, וכיוון שאנו רואים שלאנשים עדיף ספק חיים גמורים מודאי חיי שעה, מותר גם מדין התורה להכנס בספק הצלת חיים גמורים אף שמסכן בכך חיי שעה ודאין. ואף שחיי שעה נחשבים חיים גמורים, יש לענין זה בעלות האדם על חיותו לעשות מה שטוב לפניו יותר לחיותו... לכן מסתבר שאם החולה אינו רוצה (לקבל טיפול המסכן את חייו) משום שעדיף לו חיי השעה הוודאין מספק חיים המרובין רשאי שלא להתרפא[26]
מכאן לומד הרב פיינשטיין שיש לאדם בעלות על גופו להחליט מהו הדבר הטוב ביותר לצורך חייו. דהיינו, אף על פי שאין לאדם רשות ליטול את חייו או לפגוע בהם, יש לו רשות להחליט מהו הדבר הטוב ביותר לצורך השמירה על חייו. לכן אפשר ללמוד מגיחזי, לא את עצם ההיתר להסתכן, אלא שכך רגילים אנשים להתנהג ומוכנים להסתכן לצורך סיכוי להארכת חייהם. כמובן שעל פי דעה זו אסור לאדם לפגוע בעצמו במתכוון ולא להמנע מטיפול מתוך כוונה לפגיעה עצמית. אך, ישנם מקרים, בהם ההחלטה על טיפול אשר יש בו סכנה לחיי החולה תשאר בידי החולה. חידושו הגדול של הרב פיינשטיין הינו בכך שלדעתו אך על פי שאין לאדם רשות לפגוע או ליטול את חייו, יש בידו את הסמכות להחליט כיצד לנהל את חייו, ולהחליט מה טוב עבורו ובאילו מקרים "יצא שכרו בהפסדו".
ביטוי נוסף לגישה זו אנו מוצאים בענין טיפול רפואי בחולה הסובל מייסורים. האם חולה הסובל ממחלה קשה וסופנית הגורמת לו לסבל רב, ואשר אין למחלתו תרופה אשר תרפא את מחלתו מיסודה - מחויב לקבל טיפול אשר רק יאריך את חייו ואת יסוריו?!
השולחן ערוך כתב: "הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו... ואין מעצימין עיניו כדי שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים..." [27]. ועל כך העיר הרמ"א שם: ”אבל אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש... מותר להסירו משום שאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע".
מכאן נראה שאין חובה להאריך, בצורה אקטיבית, את חייו של גוסס. האם דין זה חל גם במקרה של חולה סופני - והאם מותר להמנע ממתן כל טיפול, ובסמכות מי להחליט על כך?
הרב מ. פיינשטיין[28] כתב:
אם אין יודעים הרופאים שום רפואה... אלא להאריך קצת חייו כמו שהן ביסורים - אין ליתן להם רפואות כאלו... בחולה סרטן שבדרך טבע אי אפשר שיתרפא לחיות חיי עולם... ואי אפשר אלא בסמים אלו שאין מרפאים אלא מאריכים ימי החולה ביסוריו, צריך להודיע זה לחולה ולשאול ממנו אם רוצה... ואם אין החולה רוצה לחיות ביסורים אין ליתן לו סמי רפואה אלו.
רואים אנו כי לדעת הרב פיינשטיין, אין להאריך את חיי החולה הסובל מיסורים ועתיד למות בקרוב - למרות הטיפול, כנגד רצונו. שוב רואים אנו כי בידי האדם נתונה ההחלטה האם לקבל טיפול ואף להאריך את חייו, או להמנע מכך עקב היסוריים שהוא סובל. הרב פיינשטיין לומד דין זה מדברי הרמ"א שהובאו לעיל - שאין להאריך את חייו של גוסס כאשר סובל מיסורים. הוא מביא ראיה נוספת לדבריו מסיפור הגמרא בכתובות:
ההוא יומא דנח נפשיה דרבי... סליקא אמתיה דרבי אמרה 'עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את עליונים'. כיוון דחזאי כמה זמני דעייל לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער, אמרה 'יהי רצון שיכופו עליונים את תחתונים' [29].
הרב פיינשטיין לומד מכך שחכמים לא גערו בשפחה, כי הסכימו לדעתה שאין להאריך עוד את חייו של רבי, כיוון שסבל מיסורים.
אמנם יש לסייג את הדברים. ההבדל בין המנעות מטיפול מאריך חיים, לבין נטילת חיים הינו עדין ודק. ואף על פי שהתירו המנעות מטיפולים, לא התירו מניעת מזון חמצן או תרופות בסיסיות, כפי שמפרט הרב ש. ז. אויערבך:
חולה הסובל מסרטן שהתפשט בגופו והוא קרוב למיתה אף על פי שיש לו יסורים קשים אסור להפסיק לו, או למנוע ממנו - חמצן, או כל מזון או נוזל אחר... אם הוא סובל מסכרת אין להפסיק לו את מתן האינסולין... אין להפסיק מתן דם או תרופה אחרת כגון אנטיביוטיקה... אולם מאידך אין כל חיוב לטפל בחולה בצורה של קום ועשה כשהטיפול בעצמו יגרום לו לסבל רב, כשהטיפול הוא מחוץ לגדר השיגרה ואין לצפות אלא להארכת חייו במידת מה ולא לריפוי מחלתו היסודית, ובמיוחד אם גם החולה אינו מסכים עקב היסורים הקשים[30].
לדעת הרב אויערבך כל טיפול שגרתי, כמזון, נוזלים, חמצן ואף אנטיביוטיקה אסור למנוע מהחולה, אף כנגד רצונו, שכן זהו כרצח בידים. אך, כאשר מדובר בטיפול שאיננו שגרתי, ואשר כל מטרתו הארכת חיי החולה וסיבלו, ללא ריפוי מחלתו - החולה זכאי להחליט מתי הינו מעונין בטיפול ומתי לא.
גישה דומה מביא הרב שכטר[31], לדעתו גם לסוברים שהאדם איננו בעלים על גופו, עדיין בסמכותו לקבוע מתי הדבר מוגדר כפיקוח נפש, ומתי יש לתת טיפול ולהאריך את חייו. הוא מביא ראיה מהגמרא בסוטה, בה מסופר על העיר לוז שאין מלאך המוות שולט בה "וזקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהם יוצאים חוץ לחומה והם מתים"[32] - מכאן שיש לאדם סמכות לקבוע מתי הוא זקוק לטיפול, אף שבודאי אינו רשאי לפגוע בעצמו.
דעת החולקים - חיי אדם כערך עליון
דעת הרב פיינשטיין והרב אויערבך איננה מקובלת על כל הפוסקים. קיימת גישה הסוברת כי חיי האדם הינם ערך עליון וחובה על כל אדם להאריך את חייו או חיי חבירו עד כמה שניתן, אף אם הדבר כרוך ביסוריים קשים, ואין תקווה להצלת חייו, שכן יש בייסורים משום כפרה, ועל האדם לקוות תמיד לישועת ה' - ובלשונם:
לא מבעיא שאסור לקרב מיתתו, אלא מחויב כל אדם בכל האופנים שיש לחפש ולבקש רפואות וסמים לרפאותו ולהחיותו, אף אם כפי דעתו מאריך יסוריו ולא חייו, כי צריך לקוות ולצפות לישועת ה' עד נשמתו האחרונה.[33]
יש חיוב לעשות מאמצים להצלת נפש הגוסס בדרך הרפואה בכל מידי דאפשר, ולו גם לחיי שעה בלבד, כי יקרים מאוד רגעי אנוש עלי אדמות 'ויש קונה עולמו בשעה וברגע אחד בהרהורי תשובה' .[34]
סיכום
קיימת מחלוקת בין הפוסקים האם יש לאדם בעלות על גופו. יש הסוברים כדוגמת השו"ע, הרדב"ז ושו"ע הרב[35] שאין לאדם רשות לפגוע בגופו כלל כיון שאין האדם בעלים על גופו. הקב"ה הוא הבעלים על גוף האדם, ואף אם נתן לחבירו רשות לפגוע בו - החבר מתחייב[36].
מאידך יש הסוברים, כדוגמת המנחת בחינוך והמהרלב"ח שיש לאדם בעלות מלאה על גופו ואם נתן לחבירו רשות לפגוע בו - פטור ואין כאן איסור כלל.
קיימות מספר גישות ביניים. לדעת הרב ישראלי , האדם הינו בעלים על גופו אך בשותפות עם הקב"ה, ולכן אסור לו לפגוע בעצמו משום איסור בל תשחית - כשם שאסור לאדם לפגוע בממונו - למרות הבעלות הגמורה עליו.
הרב פיינשטיין רואה באדם בעלים להחליט מהי הדרך הטובה ביותר לנהל את חייו ואת הטיפול בהם כל עוד איננו פוגע בעצמו באופן פעיל. למעשה הוא מותיר את ההחלטה על הטיפול הרפואי בחולה סופני הסובל מייסורים וכן במקרים של טיפול רפואי מסוכן, בידי החולה.
ישנם פוסקים הרואים בחיי האדם ערך עליון ומחייבים מתן טיפול רפואי בכל מקרה, אף כנגד רצון החולה.