"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל
דרך האתרים וילחם בישראל, וישב ממנו שבי.
וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה
בידי והחרמתי את עריהם. וישמע ה' בקול ישראל
ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם
ויקרא של המקום חרמה" (כא,א-ג)
טירור ועוד טירור
שוב הטירור מכה בנו. ושוב אנו זועקים בלוויות קרבנות הטירור ומבקשים רחמי שמים שיאמר לצרותינו די! השורות הבאות נכתבות תוך תחושת יגון ואנחה בין לוויתה של הילדה הלל-יפה מקרית ארבע שנרצחה בדקירות סכין לבין לוויתו של ר' מיקי מרק מעתניאל שנרצח בכביש ומשפחתו נפגעה ביד חיות טרף. ה' יקום דמם וישלח רפואה שלמה לנפגעים הפצועים.
התגובות הבטחוניות המיידיות הן מינוריות, כולל הכרזת שר הבטחון על הפשרת מיכרז לבנית עשרות יחידות דיור בקרית ארבע (שהוא כבר מופשר ועומד והכל דיבורים), ושלילת זכות עבודה (ליום? ליומיים?) לתושבי הכפר. אכן, יש בהחלט ערך גם לתגובות סמליות המכונות 'תגובה ציונית הולמת'. יש גם ערך הרתעתי, במשקל קל, לאי החזרת גופות מחבלים ולצעדי ענישה קלה מסוג זה. אבל... אבל ידינו כבולות במישור המשפטי, הישראלי והבינלאומי.
רק ענישה סביבתית
הרתעה משמעותית יכולה להיות אך ורק בענישת המעגל הסביבתי התומך לפני הרצח, והצוהל ומשבח אחרי הזוועה; המשפחה המצומצמת, החמולה, הכפר, השבט וכיו"ב. יש תקוה ורגלים לדבר כי ה'סביבה' תדאג מראש למנוע, לעכב או אפילו לחשוף מזימות פן יבולע לה. גם המפגע, בשלב התכנון, אולי יתן דעתו גם על הסבל שיגרם ליקיריו ויאמר לשטן המקנן בו: 'הרף'! אבל... כבר דובר רבות על מעצורים וחסמים אשר אמנות בינלאומיות כובלות בהם את ידינו. הגלייה רחבה, הרס בתי החמולה, החרמת רכוש בקנה מידה נרחב, שלילת זכויות ביטוח לאומי, למשל, לכל התומכים, המעודדים והצוהלים - כל אלו כיום הם רק הצעות סרק מתלהמות של פובלציסטים ונותני-עצות שכמותי, שהרי הן לא ניתנות לביצוע בשל בלימה משפטית.
אין זה סוד שהכניעה המבישה לטירור ה'מרמרה' שהוכרזה בימים אלו, תוך הענקת שילומים לטירוריסטים, נבעה לא רק מכניעה מדינית לטורקיה בשל אינטרס מדיני איזורי. היה בה גם קניית פוליסת-ביטוח נגד תביעות משפטיות אישיות בהאג של חיילי צה"ל שחסמו בגופם את ספינת הטירור.
העולם (המערבי?) כולו נמצא על כוונת דעעש, ארגון הפשע הרצחני המתחזה ל'חליפות איסלמית', ומצית אש רצחנית חייתית בלבות 'מאמינים', שבויי רומנטיקה איסלמית דורסנית. אין קץ לראש הזוועתי של מתכנני דם ואש אשר נשבעו אמונים לתנועה זו, אויבת האנושות. הללו מוסרים נפשם למען פשעים אלו בהתאבדויות בלתי ניתנות לסיכול. אין מנוס מחשיבה חקיקתית מחודשת, וישראל צריכה להיות המובילה, בחקיקת פנים ובדרבון חקיקה עולמית, בינלאומית. אני יודע היטב כי המניות שלנו בעולם להיות 'מובילים' הן נמוכות, אבל כל הוויתנו בעולם נושאת אופי שליחותי, ומיגור הטירור הוא כיום המשימה האנושית הראשונה.
אציע כי טובי המשפטנים הלאומיים שלנו יכנסו לנושא; יכינו הצעות 'חוק למיגור הטירור הבינלאומי', הכוללות הגדרות לארגוני טירור ברמות שונות, הגדרות לפעילות טירור ברמות שונות (כולל הסתה, עידוד, חיפוי וכיו"ב), ורמות שונות של ענישה 'סביבתית' ו'קולקטיבית'. משפטנים ישראלים ידועי-שם יפיחו רוח זו בהיכלי האקדמיה והמשפטולוגיה הבינלאומית, בכנסים, בפרסומים מקצועיים, בלחצים פוליטיים וכד'. האם יש צ'אנס, או שמא כל/צמרת הקהיליה המשפטית הישראלית איננה 'לאומית' דיה? או נגועה בדת 'ההומאניזם' שהיא, למאמיניה, מעל לכל? מי ירים הכפפה?
עד חרמה
בקטע מפרשתנו, המצוטט בראש המדור, עם ישראל הנמצא על סף הכניסה לארץ נתקל באויב מתוחכם; כנענים מוסווים כעמלקים (רש"י: "לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען") כדי להפחיד את ישראל, שהרי לעמלק המזנב בנו יש רקורד של הצלחה נגדנו. ואכן, בתחילת המלחמה גברה יד האויב "וישב ממנו שבי", ולקבלת חז"ל (מובא ברש"י) הכוונה רק ל"שפחה אחת" (רש"י מחז"ל). עם ישראל נזעק למלחמה לשחררה, ולא מוותר אפילו על שבוי בודד, ולו שפחה מקצות המחנה. בעקבות אירוע זה הוכרזה 'מלחמת חרמה' חסרת פשרות, ותוכה רצוף תפילה לקב"ה כבמלחמת עמלק: "והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל". התוצאה, נצחון מוחץ: "ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה".
(נכתב במוצ"ש קרח)