ישנה בדיחה מוכרת האומרת שבשבתות של פרשת שקלים ותרומה יש פחות אנשים בבית הכנסת, פשוט כי קשה לאנשים לשמוע שצריך "לתת". אך כפי שנאמר בדרך צחות, הקדוש ברוך הוא הקדים תרופה למכה ופתח את הפרשה במילים: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה".
הרי כאן טמון הפרדוקס הגדול: מי שנותן- הוא באמת זה שלוקח. אך כיצד ייתכן שמעשה של נתינה חד צדדית נחשב ללקיחה?
המהפכה של 'אדם חשוב': שיעור ממסכת קידושין
כדי להבין את היסוד הזה, עלינו לצלול אל עולם הקידושין. התורה קובעת" :כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" האיש הוא זה שמבצע את מעשה הקניין בנתינת כסף או טבעת. אך הגמרא במסכת קידושין (ז, א) מציגה מקרה חריג: "נתנה היא ואמר הוא". כלומר, האישה נתנה את הכסף, והאיש אמר את נוסח הקידושין.
באופן מפתיע, הגמרא קובעת שבמקרה כזה הם מקודשים, והסיבה היא: "באדם חשוב שאני".
'כאשר אדם חשוב מקבל מתנה, הנאה היא לנותן שקיבל ממנו אדם זה, ובאותה הנאה מקדשה.'
כאשר אישה נותנת לאדם חשוב, עצם העובדה שהוא מסכים לקבל ממנה היא ה"מתנה" הגדולה ביותר עבורה. השמחה והכבוד הם שלה.
ככלל, ציווי התורה הוא שהנשים שלנו כולן חשובות, חכמות ורוחניות, וממילא כל לקיחת אשה על ידי הבעל, נחשבת בשביל הבעל שהוא לקח, הוא המקבל הגדול, למרות שהוא זה שנתן את הכסף.
אומר 'בעל הכתב והקבלה', הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג : "כשהמקבל (הוא) אדם חשוב, אז נחשב הנותן כמקבל", כך אצל אברהם שאמר "ואקחה פת לחם", או אצל רבקה "ויקח האיש נזם זהב... על ידי". אברהם נותן למלאכים/אורחים לאכול, אבל הוא מרגיש שהוא זה שמקבל מכך, כמו אליעזר שמקדש את רבקה ליצחק, ואברהם והעולם כולו יהנו מהנתינה הזו.
כך גם בבניין המשכן: כיוון שהבורא הוא "אדם חשוב" (בלשון המעטה), עצם הסכמתו לקבל מאיתנו תרומה היא הזכות הגדולה ביותר שלנו. אנו הופכים מ"תורמים" ל"שותפים" של מלך מלכי המלכים. עדיין צריך לשאול: אם בפרשת תרומה נאמר "ויקחו", מדוע בפרשת שקלים נאמר "זֶה יִתְּנוּ"?
בפרשת שקלים מדובר על "מס", חצי שקל שכולם חייבים לתת במידה שווה. שם אין מקום ל"לקיחה" כי זו חובה. אך בפרשת תרומה, שבה כל אחד נותן "כאשר ידבנו ליבו", הנתינה הופכת לקשר אישי. שם הקב"ה כביכול אומר: "קחו לעצמכם את הזכות להיות איתי".
"לשמי"- להיאחז בנצח
רש"י מבאר את המילים "ויקחו לי" כ-"לשמי" והשפתי חכמים מעמיק בנקודה זו ותוהה: הרי הכל שייך לקדוש ברוך הוא, שנאמר "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב", אז מה אנחנו כבר יכולים "לתת" לו?
התשובה היא שהנתינה "לשמו" מעלה את הנותן למדרגה חדשה. כאשר אדם נותן דבר מה למטרה קדושה, הוא מאניש את רכושו הגשמי והופך אותו לחלק מהנצח. היהלום הקטן שלך משובץ כעת בכתרו של המלך.
כאן בעצם טמון הערך המוסף והחידוש של הנתינה: היא משחררת את האדם מהתלות בחומר והופכת אותו לצינור של שפע. בנתינה לבורא, האדם אינו "מפסיד" ממון, אלא "קונה" קשר. הוא מרגיש קשור בעבותות של אהבה למי שבידו הכל. הנתינה בונה אצל האדם "חוט שדרה" של אחריות ושייכות, הוא כבר לא סתם צרכן בעולם של ה', אלא שותף פעיל בבניית המשכן עלי אדמות. ככל שהנותן מרגיש קטן יותר מול הגדולה שהוא תורם לה, כך הנאתו מהקבלה (הזכות לתת) גדלה.
הכותב הינו רב קהילה, מחנך ומשורר