"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה:ח). תוהה האור החיים, איך אפשר להגיד דבר כזה? "הנה תצילנה אזנים משמוע כדבר הזר הזה. כי איזה הדרך ישכון אור שכינתו יתברך בארץ הלזו, במקדש כוננו בני האדם?". אלא שאמרו חכמים, לא נאמר "בתוכו (בתוך המשכן), אלא בתוכם". כלומר, הצעד הראשון הוא שכולנו ביחד, וניקח תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ (שמות כה:ב).
אז השכינה תשכון איתנו, בינינו, בתוכנו, ומתוך כך, נבנה את המשכן ואח"כ את בית המקדש. מתבקש אם כן, שכל אחד מאיתנו יהיה מעין מקדש מעט בעצמו, מה שאומר שתחילת בנין בית המקדש לא תהיה בחומר ובלבנים, אלא בכל אחד מאיתנו.
לעומת זאת, "בעת שהחריב טיטוס את בית המקדש: קפצה קטגוריה... (ואמרה), כך יהיה רשע מתגאה ואומר אני החרבתי... אלא (שחז"ל ענו לו): אריה קטילא קטלת, קמחא טחינא טחינת" (אריה הרוג הרגת, קמח טחון טחנת. נמצא באיכה רבתי א, מג). כלומר, טיטוס, קיסר רומי, משויץ בכך שהצליח להרוס את ירושלים, אך חז"ל עונים לו שזה לא היה תלוי בכוחו, ואלא זה הישג חסר משמעות כמו לטחון קמח שכבר נטחן, מכיון שהחורבן הפיזי היה בלתי נמנע.
הרבנית ד"ר מיכל כהנא | , צילום: באדיבות המצולמת
אין ספק שהבנין הפיזי של המשכן והמקדש חשוב מאד ואנשים רבים מקדישים משאבים רבים לכך, אך לא מדובר כאן בעוד יצירה אדריכלית מפוארת ככל שתהיה, אלא במבנה שמחבר שמים וארץ ומשקף את המצב הרוחני של העם, וזה מתחיל מכל אחד מאיתנו.
כך גם כלי המשכן סמלו דברים שונים באדם ובאומה. למשל, הדעת הנבואית מיוצגת בארון עם הלוחות שנמצא בקודש הקודשים. לגבי הארון נאמר שבְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ (שמות כה,טו), כלומר, הארון חייב להיות מוכן לנסיעה תמיד, כמו שאנחנו במשך הדורות תמיד לקחנו את התורה איתנו.
המנורה מסמלת את הארת החוכמה, והשולחן - את טהרת המעשים. מזבח הקטורת הונח ביניהם כסמל של אחדות כוחות הנפש. בחצר הפתוחה לשמים, היה המזבח החיצון שעליו מועלים האימורים, להזכיר לנו שיהיו כל מעשינו לשם שמים.
לא מזמן קראנו על המנורה בדף היומי (מנחות כח). חז"ל שם מנסים לדייק את תיאור המנורה: מכיון שנאמר פעמיים מִקְשָׁ֞ה (שמות כה לא ו-לו), ברור שהמנורה צריכה להיות עשויה גוף אחד ולא מחלקים (מה שהגמרא קוראת גרוטאות). ומכיון שגם נאמר באותם פסוקים פעמיים זָהָ֣ב הובן שהמנורה צריכה להיות עשויה ממתכת, ויש אומרים, ממתכת יקרה. בנוסף היו לה גם גביעים, כפתורים ופרחים "שוקדים" משקל המנורה הוא כִּכָּ֛ר - בערך 57-60 ק"ג, וגובהה לפי חישוב חז"ל, כ-1.40-175מ'. שני הפרטים האלה מסבכים את החישובים שלנו כי לא ברור איך משהו מזהב במשקל כזה התנשא לגובה כזה בלי חיבורים.
המנורה היתה עד כדי ייחודית וניסית, שלפי חז"ל גם משה לא הבין בדיוק ולכן בסוף תיאור המנורה, אמר לו הקב"ה, "וּרְאֵ֖ה וַעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה מׇרְאֶ֖ה בָּהָֽר" (שם, שם, מ) ורש"י מסביר לנו: וראה ועשה. רְאֵה כָאן בָּהָר תַּבְנִית שֶׁאֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, מַגִּיד שֶׁנִּתְקַשָּׁה מֹשֶׁה בְמַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה עַד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּבָּ"ה מְנוֹרָה שֶׁל אֵשׁ, כלומר הקב"ה הראה למשה כמו תכנית ארכיטקטונית ואז משה יכול היה להגיד, אה, הבנתי.
במשכן ובמקדש דלקה אש המנורה תמיד. המקרא מספר שבמקדש שלמה היו עשר מנורות, לצד מנורת המשכן, שעלתה על השאר בחשיבותה (מלכים א ז, מ"ט). כנראה כל המנורות האלה הושמדו בכיבוש הבבלי ובחורבן בית
המקדש הראשון שבנה שלמה (586 לפנה"ס). 70 שנה מאוחר יותר, כאשר שבי ציון חנכו את בית המקדש השני, הוצבה גם בו מנורה, שכנראה נגזלה על ידי אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס, ב- 169 לפנה"ס). החשמונאים, לאחר שהשתלטו על ירושלים, בנו במקומה מנורה חדשה, וגם בבית המקדש של הורדוס היו כמה וכמה מנורות, ואחת מהן, או דמותה המשוערת, צוירה על שער טיטוס אחרי חורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לספירה).
אובדן המנורה זוהה עם אובדן העצמאות, ולכן הפכה היא לסמל לגעגועים לארץ ולחיים בה. ממצאים ארכאולוגים רבים מתקופת בית שני, ולאחר מכן, מתקופת המשנה והתלמוד (מאות ב'-ז' לספירה) כוללים תבליטים, מצבות קבורה, פסיפסים, מטבעות, משקופי בתים וחרטות, כמו שניתן לראות למשל בעיר דוד שבירושלים, בית שערים, חמת טבריה וציפורי שבגליל, וגם כשלא היו היהודים בארץ, המנורה נשארה סמל לתקוה להחזרת עטרה ליושנה, כך שלא במקרה נבחרה להיות סמל מדינת ישראל, כשלצידה ענפי עץ הזית, סמל לכמיהה ושלום.
הרבנית ד"ר מיכל כהנא היא מורת דרך, מלווה רוחנית, כותבת, תלמידה ומורה לתורה ותלמוד.