ככל שיותר מעמיקים במבנה המשכן ניתן לראות פנינים מעניינים על העולם, וגילויים בנפש האדם. וכפי שכותב האלשיך (שמות כה, ח) על הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". וכותב: ""בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם" - מכאן שהקב"ה משרה שכינתו בתוך כל אחד ואחד מישראל".
כשמתבוננים על מבנה המשכן ניתן לראות נקודה מעניינת. בהבטה חיצונית על המשכן רואים יריעות עיזים שמחוברות בקרשים. במבט חיצוני המשכן נראה בהחלט יפה, אך ללא הרבה פאר והדר.
אך בהסתכלות פנימית יותר מתחיל להתגלות העושר והפאר שהיה קיים במשכן. כנכנסים לחצר המשכן ורואים את הכיור שעשוי מנחשת ואת מזבח העולם שעשוי מנחשת. נחושת זה כבר מתכת יקרה ויפה, והיא בהחלט מרשימה.
אך אם מתבוננים קצת יותר לעומק, ניתן לראות גם אדני הכסף שנמצאים על העומדים שבתוך החצר. אדנים מכסף זה בהחלט מראה מרשים ומיוחד.
אך אותם כוהנים שהורשו להיכנס עוד קצת פנימה אל הקודש, זכו לראות את: השולחן, המנורה ומזבח הקטורת שהם כלים שהיו עשויים מזהב טהור.
ואותו אחד שזכה להיכנס עוד פנימה, מגיע אל קודש הקודשים. שם נמצא ארון הברית, שעליו יש כפורת מקשה אחת זהב טהור. משקל הכפורת היה עצום כולו זהב. אם היינו פותחים את ארון הברית, היינו רואים שגם מבפנים הוא מצופה בזהב טהור. רק כהן גדול פעם בשנה רשאי להיכנס אל קודש הקודשים. אך אפילו הוא אינו פותח את הארון.
ומיד השאלה הגדולה שעולה היא: "מדוע?" מדוע כל היופי והפאר של המשכן כמעט ולא ניתן לראותו? מדוע מסתירים את כלי הזהב מרוב האנשים? לשם מה צריך שדווקא בארון הברית יהיה כ"כ הרבה זהב, הרי רק כהן גדול רואה אותו? ומדוע צריך שתוך הארון יהיה גם מצופה זהב?
שמעתי פעם הסבר לשאלות הללו. יש כאן מסר מאוד חשוב אלינו. ה' מלמד אותנו איך אנו צריכים להיות בנויים. כדי ליצור משכן לשכינה, הנפש שלנו צריכה להיות בנויה באופן כזה, שעיקר המיוחדות שלנו היא דווקא בפנים.
את העוצמות הגדולות שלנו חשוב שיהיו צנועות ופנימיות. דווקא בדור של חלונות ראווה מושכים, תאוות יצריות שמסנוורות את העיניים בכל פינה, אתרי אינטרנט קורצים ומפתחים בכל לחיצת כפתור, כל כך חשוב שנזכה להיות כמו המשכן. לבנות את העוצמות הגדולות דווקא בפנים, בצניעות.
שמעתי פעם, שההגדרה של אדם גדול היא: "אדם שככל שאתה מגלה אותו יותר - אתה מתפעל ממנו יותר". על אדם כזה נאמר בגמרא: "מגלה טפח ומכסה טפחיים", שאת עיקר האישיות שלו הוא מצניע ושומר. גדולי ישראל היו תמיד, כאלו שככל שהעמיקו באישיותם ראו עולם ומלואו.
וכן נאמר לגבי שאול המלך בשעה שהוא היה נער ופגש לראשונה את שמואל הנביא, הוא כלל לא זיהה אותו, וחשב שאדם רגיל עומד לפניו. ושאלו היכן נמצא ה"רואה" (שמואל א, פרק ט יז-כ): "וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה: וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה".
המשכן היה בנוי באופן כזה שככל שנכנסו אליו יותר פנימה ראו יותר זהב, יותר פאר. ללמדך, שכך האדם צריך להיות בנוי, שישקיע קודם כל בפנימיות שלנו, ורק מתוך כך יוקרן החוצה כל הטוב שבו. ולהיות צנוע. כך מבנה הנפש הנכון של האדם.
שנזכה להשקיע בבניין האישיות הפנימית שלנו. ומתוך ההשקעה על הפנים שבתוכנו, יוקרן גם החוצה הטוב האמתי שהתעצם באישיותנו.