פרשת תרומה, וחברותיה פרשיות תצווה, ויקהל ופקודי, הם אחד הפרקים המאתגרים ביותר בתורה. בצד המטרה הנשגבת של בניית משכן והשראת שכינה, מופיע לפנינו ים אינסופי של מידות ושיעורים. מפרט טכני עשיר, שנראה כיורד עד לרמת הבלוקים והבלאטות, הקאנטים והדיבלים, השפכטל והשליכטה, הטיח והשפריץ. לעומד מן הצד נראות לעתים פרשיות אלה כמילון לשיפוצניקים מתחילים, או כספר "עשה זאת בעצמך".
עיון בפרשני המקרא, מלמד שהדגשת הפרטים המייגעת לא באה לחינם. היא נועדה לבטא עקרונות יסוד בתורת המשכן היהודי. ראשית, כדי להגיע להשראת שכינה, לא די במעשה מהיר, באקסאטאזה רגעית, בת חלוף. השראת שכינה דורשת הכנה ארוכת טווח, עשייה מדוקדקת. גם התכלית הגדולה של ה"התחברות" לקב"ה אינה יכולה לבוא על חשבון ההכנה, היגיעה, הדקדוק בפרטים הקטנים.
זאת ועוד: השראת שכינה צריכה להיות מעשה הכלל. שכינה השורה רק על חלק מן העם, על יחידי סגולה הנוטלים לעצמם את אדרתה אינה משיגה את המטרה. הדיבור צריך להיות "אל בני ישראל" כולם, והכל צריכים להיות שותפים בה. "מאת כל איש", ולא פרי נדבנותו של אוליגרך המבקש לקנות באמצעות כספו וזהבו את לב ההמון.
מימד בולט אחר שמודגש לאורך הפרשה כולה הוא לא רק חובת היד, העושה במלאכה, אלא חובת הלב. כבר בראשית הפרשה, מדגישה התורה שתרומה אינה יכולה להיעשות מן הפה ולחוץ, אלא היא חייבת להיות מלווה בעבודת הלב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו - תקחו את תרומתי". גם בהמשך פרשיות המשכן, חוזרת ההדגשה על "חכמת הלב" הנדרשת למשכן וכבר אמרו חכמים: "רחמנא - ליבא בעי", הקדוש ברוך הוא מבקש את ליבו של האדם, לא רק את מעשיו. כך, בעבודת המשכן; כך, בכל נשיאה בתפקיד ציבורי ובמילוי משימה לאומית. הזדהותו המלאה והפנימית של העושה עם פעולתו, תבטיח את הצלחתה.
רב"מ אזרחי, בעל ה"ברכת מרדכי", עומד על נקודה נוספת שמובלעת בתרגום יונתן בן עוזיאל כבדרך אגב, אך מהווה יסוד מוסד בעבודת ה. את הפסוק "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" מתרגם יונתן "מן כל דיתרעי לביה, ולא באלמותא, תסבון ית אפרשותי", מה טעם ראה יונתן להוסיף שהתרומה למשכן תהיה לא רק מרצון, אלא הדגיש שגם תהיה "לא באלימות"?
עיון במעשי מקדש רבים לאורך ההיסטוריה, הן בקרב בני ישראל הן בקרב עמים אחרים, מלמד שלא פעם ביקשה המטרה הדתית לקדש את כל האמצעים, ובכללם את כוח הזרוע, כדרך להשגת התכליתיש הסבורים כי השראת שכינה, יעד נשגב ומרומם, היא מטרה כה חשובה עד כדי הצדקת פריעת כל חוק וסדר ושימוש באמצעים כופים. ביטוי מסוים לכך ניתן גם בהלכה, בפרשת הקורבנות. על הפסוק "יקריב אותו" (ויקרא א, ד) אמרו חכמים: "מלמד שכופין אותו. יכול בעל כורחו? תלמוד לומר: לרצונו. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
דוגמא נוספת מצויה בתיאור מעמד הר סיני (שבת פח, ע"א): " ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז) - אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה - מוטב; ואם לאו - שם תהא קבורתכם".
אכן, חכמים התקשו לקבל תפישה שלפיה התורה כולה ניתנה רק מתוך איום של כפייה. אפילו מבחינה משפטית, ספק רב אם כפייה מעין זו מועילה, שהרי אין תוקף לדבר הנעשה מחמת אונס. לכן, מסיק התלמוד, שבשלב מאוחר יותר קיבלו ישראל את התורה מרצון, כעולה מהמשך דרשת חז"ל: "אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא [=הודעה גדולה כלפי התורה]. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה [=חזרו וקיבלוה] בימי אחשורוש. דכתיב: "קימו וקבלו היהודים" (אסתר ט, כז) - קיימו מה שקיבלו כבר".
פרשת תרומה, לפי תרגום יונתן, מבקשת ללמדנו, שכאשר מדובר בבניית משכן לא זו הדרך. העולה בהר ה והמבקש לקום במקום קודשו אינו יכול לפעול בדרך של כפיה. של כוח. בלי מלאכת היד לא יִכּון משכן, אך לא די בהפעלת היד, בהפעלת כוח. המשכן דורש ותובע גם את נדבת הלב.