פרשת תרומה פותחת את החלק השני של ספר שמות, העוסק כמעט באופן בלבדי בבנית המשכן במדבר. נושא זה נראה אמנם שייך יותר לספר ויקרא ויש לנו להבין למה הוא מופיע בספר הגלות והגאולה. ענין זה מכריח אותנו להתייחס גם לבעיה אחרת הקשורה למהות התורה. מה הקשר בין התורה האלקית, התורה שהיתה גנוזה איתו ית' לפני שנברא העולם, והאירועים הארציים המסופרים בתורת משה? שהרי אין ספק שהקטעים ההיסתוריים שבתורה, תורה הם ללא שום הבדל כל שהוא בין מעלתם לבין זו של הקטעים ההלכתיים או הגילויים. אבל היות והם מספרים "מעשה שהיה", אם התורה קודמת לעולם היא קודמת גם למעשים שבעולם ואם כן האם מעשים אלו היו כביכול כתובים בתורה לפני שנתנה? אלא שזה ההבדל בין תורת השם תמימה לבין תורת משה, שתורת השם היא אין סופית וכוללת כל האפשרויות, אלו שהיו ואלו שהיו יכולות להיות, בעוד שתורת משה מצומצמת מבחינת סדר וחלוקת אותיותיה למה שהיה בפועל כפי שהיה.
התוכנית המקורית של יציאת מצרים היתה הנסיעה לארץ ישראל. דבר שקיבל ביטוי ראשוני כבר בברית בין הבתרים: "ודור רביעי ישובו הנה". אין שם שום רמז למעקף דרך הר סיני לקבלת תורה. וכן כפי שציינו זאת מספר פעמים, גם בתחילת פרשת בשלח הסיבה שנתנת לכך ש"לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים" איננה הסיבה הברורה לכאורה שדרך ארץ פלשתים איננו כלל בכיון הר סיני ואם צריכים לקבל שם את התורה הרי שאין טעם לכך ש"פן ינחם העם בראותם מלחמה". אלא שכבר נאמר למשה בסנה "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". ומפורש בפסוק שהאות ניתן בשביל משה, כדי לאשרר את עצם שליחותו; זאת אומרת שאם לא היה בעם ספק כל שהוא לגבי מהות שליחותו של משה לא היה צורך לאות. אלא שעצם החשש של "פן ינחם… ושבו מצרימה" נובע מכך שהעם אינו מאמין באמת שהשם הוא שהוציאם ממצרים אלא חושב שזו פעולת משה ואהרן.
לכן, מיד אחרי שתי הפרשיות המרכזיות של יתרו ומשפטים מתחילה התורה בסיפור בנית המשכן בתוך ספר שמות עצמו כדי להראות שזו היא מטרת יציאת מצרים ולכן שייך ענין זה לעצם ספר הגלות והגאולה שהרי כך מקבלת הגאולה את ממדיה הסופיים. אלא שלאמיתו של דבר היה זה צריך להיות לאחר הכניסה לארץ ישראל, במקום אשר בחר השם לשכן את שמו שם. אבל בגלל הסיבות המשניות של הקשיים של העם להאמין במהות שליחותו של משה התעכבה הכניסה לארץ ולכן היה צורך להתחיל מיד בבנית המשכן בגלל חשיבות העבודה הזאת לעולם.
מכאן גם הצורה המיוחדת שבה נתנת מצוה זו. היא צריכה לבטא את יחודיות עבודת השם שיש בה כביכול סתירה פנימית. מצד אחד הבחינה של החיוב דורשת שביצוע המעשה ילווה בתודעה שהוא מצות הבורא. זו היא הבחינה של מתן תורה. הבחינה של עבודת עבד, עבדי הם. בחינת גדול מצוה ועושה. ומצד שני, כדי שיהיה למעשה ערך כל שהוא, צריך שיהיה מעשה רצוני, לא רק צייתני. הוה אומר שתהיה הסכמה פנימית ורצונית לאותו מעשה. בחינת עבודת הבן את אביו שבשמים. בחינת שאינו מצוה ועושה. מצות התרומה מנדבת הלב היא הביטוי המושלם לדו-משמעות זו. פגישת רצונו של האדם עם רצונו של השם, ורצון לעשות בגלל שזה רצונו יותר מאשר לעשות בגלל שזה רצוני, (כפי שאנו אומרים לגבי איסורים שלא יאמר אדם לא אפשי, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים ציוה) אף על פי ששני הרצונות שווים.
תורת משה היא הביטוי להצלחה זו. התורה שצוה לנו משה הפכה להיות מורשה קהילת יעקב, בבחינת אל תקרא מורשה אלא ירושה, חלק בלתי נפרד מזהותו העצמית של עם ישראל ולא רק דבר שמתקבל מידי אחרים. בכך מתקיים "ושכנתי בתוכם" ע"י כך שיקחו לי תרומה ועשו לי מקדש. במובן שהוא ית' נלקח יחד עם התרומה. ויקחו לי כאילו כתיב ויקחו אותי. וזו היא ההתרוממות לאותה הדרגה שבה האדם הופך להיות הוא בעצמו המקדש אשר השם שוכן בתוכו. את הבחינה של ההצלחה הפרטית-אישית הזאת, יש להפוך להיות נחלת הכלל בבנית בית ד' בירושלים ונהרו אליו כל הגוים ויאמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים, בב"א.