בעת קריאת המגילה, ניתן לחוש בחוסר נוחות מסוים. מרדכי, איש הסנהדרין, חכם מחברי כנסת הגדולה ובית דינו של עזרא הסופר, מוסר את עצמו למען כלל ישראל. הוא פועל כדי שלכל אחד תהיה הידיעה המזוקקת: מי הוא היהודי האמיתי, זה שכופר בעבודה זרה ולא זע ונע לרישרוש המסית והמדיח.
מרבית פעילותו של מרדכי נעשית דווקא מחוץ לארמון:
- שם הוא מסתובב לבדוק את שלום אסתר.
- שם הוא עומד זקוף מול כולם, ולא משתחווה כנחש אל הנחש, מתוך הכרה בגדולת ה'.
- שם הוא שומע את ביגתן ותרש זוממים להרעיל את המלך.
- שם הוא מקדיש את מרצו לגידול אחייניתו היתומה.
- שם הוא יושב לבוש שק, ממרר בבכי ותענית על רוע הגזירה.
כשמביטים על תיאור מעשיו, השאלה זועקת: כיצד ייתכן שלא כולם אהבו אותו? המגילה מסתיימת בתיאור (י, ג): "...מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ". מדוע רק "לרוב" ולא לכל? הרי הוא מסר נפש, זמן וכבוד עבורם.
המחיר של היציאה מהיכל הלימוד
הגמרא (מגילה טז.) מבארת שמדובר על אחיו לתפקיד: חכמי הסנהדרין. כאשר ראו שמרדכי מתרחק מלימוד התורה המרוכז ומרבה בעשייה ציבורית ובשררה כמשנה למלך, ראו זאת בעין צרה ולא "רצו" אותו כבעבר.
יש כאן ויתור אדיר של מרדכי: הוא מוותר על ה"רייטינג" בתוך הקהילה שלו, בתוך בית המדרש הספון, כדי להתעסק במה שעם ישראל צריך ברמה המעשית. הוא מבין שמנהיגות אמתית דורשת לפעמים לעזוב את הסטריליות של הספר לטובת הבוץ של המציאות.
המלכודת של "סגירת הפינות"
האבן עזרא (מהדורא תניינא) מציע הסבר פסיכולוגי מרתק. כשאדם עולה לגדולה, הסביבה מצפה ממנו ל"פרוטקציות": לסגור חניה, לבטל דו"ח או לנצל את המעמד לטובת הפרט. אך מרדכי בישרותו מסרב.
"ורצוי לרוב אחיו. כי אין יכלת באדם להתרצות לכל אחיו כי כל אחד בקש ממנו בעבור גודל מעלתו מה שהוא ראוי לעשות ואשר איננו ראוי לעשות, אין יהודי שידרוש ממנו שיעשה לו טוב רק הוא מעצמו היה דורש לעשות טוב להם".
מי שביקש "טובה אישית" וסורב, כנראה כעס. אך מרדכי ראה את המבט הכללי. הוא הגיע לגדולה כדי לדרוש טוב לעם כולו, לא כדי לחלק קופונים למקורבים. הבדידות הזו היא תו התקן של מנהיג ישר.
מנהיגות שהיא "אחווה" אוניברסלית
רבי יוסף אבן יחיא (מאה 16) מבחין בין המעגלים: 'אחיו', 'עמו' ו'זרעו'. הוא טוען ש"רצוי לרוב אחיו" הוא דווקא שבח על יחסו לכלל האומות:
"ואף כי היה גדול מכלם. מה שהגדולה מולידה בטבע הגאוה והכעס לא תחשוב היות כן במרדכי כי אף שהיה הגדול בין האומות היה עושה פעולות טובות עם רובם כאלו היו אחים לו באופן שהיה רצוי אליהם".
מרדכי שבר את הסטראוטיפ של "השר הכועס והגאוותן". הוא הצליח להיות משנה למלך אימפריאלי ועדיין להתייחס לאנשים כאל אחים. הוא לא חיפש את השררה בשביל הכבוד, אלא בשביל השלום.
סיכום: הלקח למנהיגות בדורנו
מנהיגות אמתית, כזו שמוכנה לעמוד "מחוץ לארמון" כשצריך, לעולם לא תזכה ל-100% תמיכה. תמיד יהיו אלו שיבקשו את טובתם האישית ויחמיצו פנים כשייענו בסירוב, ותמיד יהיו אלו שיבקרו מהצד את הבחירה של המנהיג "להתלכלך" בצרכי הציבור במקום להישאר בתוך החממה המוכרת.
מרדכי מלמד אותנו שהיושרה היא חוט השדרה של המנהיג. היכולת לעשות את מה שצריך עבור הכלל ("דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ"), תוך ידיעה שחלק מהמעגלים הקרובים יתאכזבו, היא גבורה רוחנית לא פחות מהעמידה מול המן. מרדכי לא חיפש להיות רצוי, הוא חיפש להיות ראוי, ובדיוק בגלל זה הוא נשאר "הגדול ליהודים" עד היום.
הכותב הינו רב קהילה, מחנך ומשורר