בימים אלה, הילדים מתחפשים בבתי הספר ושרים בקולי קולות: "מיש מיש...", אך בעולמם של המבוגרים התמונה קצת שונה. לא מזמן שאל אותי חבר שאלה כנה מאוד: "תגיד, איך באמת מגיעים לשמחה?" שאלה פשוטה, אפשר לתת עליה הרבה דרשות, אבל היא מאוד נוקבת. איך מגיעים לשמחה בעולם שהמרדף בו הוא אינסופי, ואין זמן לעצור לנשום ו..לשמוח? מעל הכול, האם יש סיכוי באמת לשמוח אל מול קשיים ואתגרים רבים כל כך, שנקרים בחייו של האדם?
אני רוצה לשרטט איזשהו מהלך פנימי שאני מתחבט בו בזמן האחרון, ושהולך ומתברר לי בקבוצות שונות בהן אני מלמד ופועל.
ימי אדר אלו, בהם אנו נותנים תשומת לב ודגש למקום של השמחה בחיים, מופיעים תמיד בצמידות לפרשות העוסקות במשכן, פרשות העוסקות על כל כלי וכלי איך הוא היה בנוי, ונותנות הדרכה מדוייקת כיצד צריך להיבנות המשכן. בהמשך, מודגש גם כיצד הכלי נבנה בדיוק לפי התוכנית והציווי הא-לוקי. לכאורה, אם הייתה ניתנת לנו הבחירה איזו פרשה להצמיד לימי השמחה, ייתכן שהיינו בוחרים בפרשת יתרו, שלא מזמן קראנו ובה יש מעמד אדיר ועוצמתי שאולי יותר קשור לשמחה. אולי היינו בוחרים פרשות שמצוטטים בהם פסוקים על "ושמחת בכל הטוב", כדי ליצור אווירה קצת יותר "שמחה" בקריאת התורה של ימי השמחה. אז מה הקשר באמת של ימי אדר לנושא המשכן?
השאלה ביחס לפרשיות השבוע היא הפרדוקס של העולם הבוגר, היוצר והפועל ביחס לשמחה. האם כל הפרטים וכל העשייה שאנחנו נתונים בתוכה יום יום, יכולים להיות קשורים בכלל למושג שמחה ויכולים לאפשר לנו לשמוח?
קצה חוט מצאתי בנקודה מרכזית הפותחת את פרשת השבוע, ומצווה אותנו להעלות נר תמיד במשכן ומאוחר יותר גם במקדש. יום יום, באופן עקבי, יש מחויבות של הכהן בשם כל עם ישראל לגשת אל המנורה, להדליק אותה, להיטיב אותה ולדאוג שהנר יהיה נר תמיד. מצד אחד, יש כאן תנועה נפשית מאוד עקבית, מאוד מדוייקת ומאוד מוגדרת, ומצד שני התנועה הזו מביאה להארת אור גדול שמקרין על המשכן ועל כל העם והעולם.
אם נחבר את הדלקת נר התמיד והקביעות בו למושגים של שמחה, נוכל לראות שכך משרטט הרב קוק את השמחה באומרו (עין איה שבת א, צח) "השמחה היא אחת הנטיות הטבעיות לאדם" והוא ממשיך ומדגיש כי "האדם הבריא בנפשו וגופו יהיה תמיד עלז ושמח". כמו נר התמיד, כמו הדלקת המנורה הקבועה, גם בשמחה יש מימד של קביעות, גם בשמחה (שהיא טבעית לאדם יותר מהעצב התסכול והדכדוך) יש מקום לקביעות ותמידות יום אחרי יום, ולא רק ברגעי השמחה המדומים והרגעיים שהאדם מחפש לעצמו כתחליף לשמחה עמוקה.
למרות החיבור בין התמידיות של האור במשכן לבין התמידיות והעקביות אותה ניתן למצוא בשמחה, עדיין צפה מעל הכול השאלה - איך באמת מגיעים לשמחה התמידית הזו?
בליקוטי מוהר"ן תורה י', מסביר רבי נחמן מברסלב כי אדם "צריך לחזק עצמו שיבוא לשמחה בכל מה שאפשר ולהשתדל ולמצוא בעצמו איזו נקודה טובה, כדי לבא לשמחה". רבי נחמן מציע כאן מסלול פשוט ועקבי כדי להגיע לשמחה והוא לפתוח את הלב לטוב שנמצא בתוכנו, לעצור מידי פעם לראות שלמרות כל האתגרים והמרוץ האינסופי, בסופו של דבר קיימת בנו נקודת טוב עמוקה, קיימים בנו חלומות גדולים. יש לכל אחד מאתנו כישרונות, עוצמות וחוזקות שקיבלנו במתנה מריבון העולמים, והם טבועים עמוק בליבנו ובנשמתנו ולא תלויים באף גורם חיצוני כזה או אחר.
לדעתי, העקביות של השמחה עליה מדברים הרב קוק ורבי נחמן מברסלב, מתמצה בסוף בשאלה - מה קורה בבוקר כשאנחנו פותחים את העיניים? האם אנחנו מתעוררים, כועסים על השמש שהעירה אותנו אחרי שינה קצרה מידי, מעלים לנגד עינינו את כל המשימות המטורפות שמחכות לנו ביום הקרוב ונזכרים בכעס ובעצב במי שפגע בנו?
או, שעם פתיחת העיניים בבוקר אנחנו גם פותחים את הלב? נפתחים להודות על הטוב שהקב"ה העניק לנו, פותחים את הלב להודות על הכישרונות, החלומות והעוצמות שלנו, ופותחים את הלב אפילו להיות רגישים ולהודות על השמש הטובה והנוף היפה שנשקף לעיננו מהחלון. וזה עוד בלי לדבר על פתיחת הלב לתודה ולשמחה, על הילדים המתוקים שבאים ומושכים לנו את השמיכה ולא נותנים לנו את האפשרות להמשיך לישון...
פתיחת הלב לטוב הפשוט שקיים בנו ובעולם, והפניית המבט לנקודות החיוב, הם הדרך להתמודד עם עולם העשייה התובעני ולהצליח לחיות בו בשמחה. ימים ספורים לפני פורים, בו ניתן לפתוח את הלב בצורה ייחודית, ועם קריאת התורה על נר התמיד, נתפלל לפני ריבון העולמים שייתן לנו לב רגיש ופתוח לראות את נקודות הטוב שבנו ובעולם, ומכוח המבט הזה יעזור לנו להיות באמת "בשמחה תמיד"!
יגאל קליין הוא המנהל החינוכי של תוכנית ”יחד - זהות יהודית בקהילה", מבית אור תורה סטון