בפרשיות "תזריע" ו"מצורע" אנו נחשפים לאחת התופעות המרתקות והמטלטלות ביותר במקרא: נגע הצרעת. כפי שנראה להלן בדברי חז”ל, הצרעת המקראית לא הייתה מחלה אורגנית המועברת בנגיפים, אלא תופעה פיזית-רוחנית פלאית הפוקדת את האדם בשל כשליו המוסריים. חז"ל, בדרשתם המפורסמת על המילה "מצורע", קבעו אגב אורחא כי "מצורע" רומז ל"מוציא שם רע" (ויקרא רבה, פרשה טז, א), ובכך סימנו את הדיבור האסור כשורש הריקבון הפושט בגופו, בבגדיו ובביתו של האדם.
תהום הפגיעה: הלשון כהורסת עולמות
הגמרא במסכת ערכין (ט"ו ע"ב) צוללת לעומק חומרתו של עוון לשון הרע ומשרטטת תמונה חריפה של השלכותיו. וכך נאמר שם:
"אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע - אומר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר: 'מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל' - אל תקרי 'אֹתוֹ לא אוכל' אלא 'אִתּוֹ לא אוכל' ".
לפי דברים אלו, המספר לשון הרע גורם לסילוק השכינה מהעולם, כביכול הקדוש ברוך הוא מרגיש "צפוף" בנוכחותו של אדם המשתמש בכוח הדיבור להרס.
החומרה אינה מסתכמת רק במישור הרוחני, בהמשך הגמרא שם מובא:
"תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות- עבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. כתיב הכא 'לשון מדברת גדולות' וכתיב בעבודת כוכבים 'אנא חטא העם הזה חטאה גדולה', בגילוי עריות כתיב 'ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת' בשפיכות דמים כתיב 'גדול עוני מנשוא' ".
הפסוק קורא לדיבור לשון הרע "לשון מדברת גדולות", כלומר עוונות גדולים. שלושת העבירות שנאמר עליהן בתנ"ך שהם עוונות גדולים אלו גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה.
עוד כותבת שם הגמרא:
"אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב 'מות וחיים ביד לשון'? וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה אף לשון ממיתה. אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? ת"ל 'חץ שחוט לשונם'. אי מה חץ עד ארבעים וחמשים אמה אף לשון עד ארבעים וחמשים אמה? תלמוד לומר 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ' ".
כלומר, ראו כמה חמור כח לשון הרע שעל ידי דיבור יכול לגרום נזק פיזי לחבירו (למשל אם כתוצאה מהסתה שלו פגעו בשני), ולא רק במקום קרוב כמו יד או חץ, אלא דיבור לשון הרע בקצה אחד של העולם יכול לפגוע באחר בקצה השני. ה' יצילנו.
עוונות נוספים שגררו נגע צרעת
אולם, צרעת לא הגיעה רק על לשון הרע. בהמשך אותה גמרא (דף ט"ז ע"א) מפרט רבי יונתן שבעה חטאים המביאים את הנגע על האדם:
"א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין".
ומסבירה הגמרא:
על לשון הרע דכתיב 'מלשני בסתר רעהו אותו אצמית': מי שמלשין על רעהו נצמת (נהיה נגוע).
על שפיכות דמים דכתיב 'ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו' ': דוד קילל את יואב לאחר שרצח את שר צבא ישראל שילקה בצרעת.
ועל שבועת שוא דכתיב 'ויאמר נעמן הואל קח ככרים וכתיב וצרעת נעמן תדבק בך וגו' ': המילה "הואל" בתנ"ך הכוונה "תישבע". נעמן אמר לגיחזי שאם ישבע שככה אמר לו אלישע (שהוא מבקש תרומה לבני הנביאים) יתן לו הרבה מתנות. אלישע, כידוע לא רצה לקחת מנעמן דבר וגיחזי נשבע לנעמן לשקר, ולכן צרעת נעמן עברה אליו.
ועל גילוי עריות דכתיב 'וינגע ה' את פרעה נגעים וגו' ': פרעה ניסה לעשות עברה עם שרי אשת אברם ולקה בנגעים.
ועל גסות הרוח דכתיב 'ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלהיו והצרעת זרחה במצחו': הפסוק מתאר שעוזיהו המלך לקה בצרעת בגלל גאוותו.
ועל הגזל דכתיב 'וצוה הכהן ופנו את הבית' תנא הוא כונס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו. : לומדת הגמרא מסברא שאם מצווים לפנות את הבית בצרעת אז זה מידה כנגד מידה שהוכנסו לבית חפצים לא כשרים (גזולים).
ועל צרות העין דכתיב' ובא אשר לו הבית' ותנא דבי ר' ישמעאל מי שמיוחד ביתו לו: מי שבפועל לא מכניס אורחים ורק הוא משתמש בבית שלו, הוא זה שבא לכהן לבחון נגעים.
מנגנון התיקון של מידה כנגד מידה
תמיד הבננו שבידוד המצורע נועד למנוע הדבקה נגיפית. אולם, לאור דברי חז”ל שמדובר על עונש על פגם רוחני, מה טיבו של בידוד זה? עונש הבידוד המוטל על המצורע, "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", אינו עונש שרירותי, אלא תיקון המבוסס על עקרון "מידה כנגד מידה".
כך מבארת הגמרא בהמשך (ערכין טז, ב):
"מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? הוא הפריש בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב". כיוון שהאדם הפריש בדיבורו בין אדם לחברו וזרע פירוד בקהילה, נגזר עליו לחוות בעצמו את חוויית הבידוד והפרישה מהחברה. באופן דומה ניתן לומר לגבי שאר העוונות, הצרעת מאלצת את הגאוותן להשפיל את קומתו ולהכריז "טמא טמא יקרא", ובכך להתחיל את תהליך הריפוי של אישיותו דרך חשבון נפש ובדידות מטהרת. בדידותו היא גם תיקון לקירבה אסורה בגילוי עריות. הוצאת הממון מביתו תיקון לרכוש הגזול שהכניס, הכנסת הכהן לאבחן את הבית תיקון לאי הכנסת אורחים לבית. נראה שהתיקון לשבועת שווא שהוא חטא בפה זה שהוא עצמו חייב כרגע לומר אמת ולהזהיר שהוא טמא ושלא יתקרבו, והתיקון לשפיכות דמים זה הבזיון שהוא עובר בעצמו כמצורע (שהרי מלבין פני חברו שקול לשופך דמים).
העשה טוב לאחר הסור מרע
לאחר שהעונש סייע לחוטא לתקן את מידותיו הרעות בא השלב של ה"עשה טוב". הגמרא לעיל (ט"ו ע"ב) מלמדת אותנו " אמר רבי חמא בר' חנינא מה תקנתו של מספרי לשון הרע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה שנא' מרפא לשון עץ חיים'... ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר 'וסלף בה שבר רוח' ".