שלושת הפרשות "שמיני", "תזריע" ו"מצורע", עוסקות בנושאים: מאכלים טהורים וטמאים, טומאת היולדת ודיני נגעים, היינו צרעת. חז"ל ופרשנים רבים, קשרו נושאים אלה לעניינים שבגוף האדם וניסו להוכיח שיש קשר לאלה עם מבנה הגוף ובריאותו. כך למשל, העופות, הבהמות והחיות הטמאות נאסרו, לדעת פרשנים מסוימים, כי יש בהם נזק לגוף האדם. לדעת אחרים, יש בהם נזק לנפש האדם. וכן בפרשתנו, על הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר", וכוונתם שלטבע האשה יש השפעה על מין הילוד ומזה נגזרו דיני הטומאה והטהרה לזכר או לנקבה. גם בעיניני המצורע, היו שראו בצרעת מחלה גופנית, והראיה שאת המצורע מרחיקים אל מחוץ למחנה, את הבית הנגוע הורסים וכד'. כן אפשר לראות בדיני טומאה וטהרה בכלל כללי הגיינה, ולכן מרחיקים את הטומאה על ידי רחיצת הגוף במים וכיבוס הבגדים וכדומה. כך בדיני מלחמה, התורה מצווה להפנות מחוץ למחנה ואומר ספר המצוות: "מצוות עשה לתקן מקום אחד מחוץ למחנה להפנות בו אנשי המחנה כדי שיהא המחנה נקי" (סמ"ג קיט).
הצד השווה בכל אלה הוא הניסיון להוכיח שדברי התורה מקפלים בתוכם אמתות מדעיות, ולמעשה העניק ה' כביכול, למשה על הר סיני, את כל התוצאות של הניסויים המדעיים שעתידים אנשי המדע לגלות בעתיד. במלים אחרות, לא רק שאין סתירה בין התורה למדע, ההפך הוא הנכון. יש מיזוג מוחלט בין תורה למדע.
על פניו, הגישה הזאת "מחמיאה" מאוד כי היא באה לכאורה לומר, שהיהדות אינה מתעלמת מן הקדמה, אלא אף מחייבת אותה. התורה איננה קוראת לפרוש מן המדע, להתעלם ממנו או לזלזל בו, אלא להפך, לעסוק בו ולחקור את שמותר.
יחד עם זה, צריך להיזהר עם הגישה הזו, כי אנחנו עלולים למצוא עצמנו, בלי משים, מחוץ לתחום. פילוסוף בשם קארל פופר אמר, שמסקנה מדעית איננה מתיימרת להיות בבחינת אמת מוחלטת, אלא היא תמיד בגדר ניחוש כל עוד לא הופרך. וכפי שקורה לא מעט, מסקנות מדעיות רבות הופרכו כעבור זמן על ידי מסקנות סותרות. לעומת זה, אמונתנו אומרת שהקב"ה העניק לאדם את הדרך המושלמת והמוחלטת, שאינה ניתנת להפרכה, בעזרתה הוא יכול להגיע לשלמות, התורה. התורה איננה מדע ארעי אלא אמת נצחית. וכפי שאמר ר' יוסף אלבו בספר העיקרים: "האמונה היא למעלה מן הידיעה המחקרית".
הדרך למזג בין שני הקצוות, הצורך לחקור מחד גיסא, להאמין בתורה כאמת מוחלטת מאידך גיסא, נמצאת במבוא למשנת הקטורת שאנו אומרים בסוף התפילה, "אין כאלוקינו..." ורק אח"כ "מי כאלוקינו..". "אין כאלוקינו" מצביע על פסיקה ללא עוררין, "מי כאלוקינו" מביע שאלה, חקירה. מי שיפתח ב"מי כאלוקינו", היינו בשאלה, איננו מובטח כי יגיע למסקנה "אין כאלוקינו". לעומת כן, מי שפותח בהבעת ביטחון מוחלט ואומר "מי כאלוקינו", זה רשאי ויכול לשאול ולחקור בשכל, "מי כאלוקינו".