וַיְדַבֵּר ד אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:
רש"י: ונתתי נגע צרעת - בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:
היות וכתוב בתורה לשון נתינה לגבי צרעת הבתים כפי שכתוב נתינה לגבי הארץ עצמה, וגם לא כתוב סתם "בבתיכם" אלא "בבית ארץ אחזתכם", אנו לומדים שאותו הנגע בשורה טובה היא לישראל. מהות הבשורה היא שהצרעת אינה מופיעה אלא במקום שאוצר טמון בו, בעוד שלא היינו מאמינים לכך מלכתחילה, ואפילו לא היינו מצפים לשום דבר משם.
כשמסתכלים על הענין מבחינת מה שכתוב בתוספתא ובמדרש, מתגלה לנו רובד עמוק של כונת התורה בפרשה זו (חלק מהדברים המובאים להלן מבוסס על שמועות הראי"ה, חוברת ה)
התוספתא נראית כסותרת לגמרי את דברי רש"י שמקורם בויקרא רבא: "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות; למה נכתב אלא לומר לך דרוש וקבל שכר". אם בית המנוגע נכתב רק כדי להדרש, הרי שגם הפרטים הכתובים בפרשה יש להם אותו מעמד, ועל זה דורשים בתורת כהנים על הפסוק "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת:" ראוי לשים לב לכך שאנו לומדים ממה שכתוב כאן שהכרעתו של הכהן היא הנותנת תוקף לטומאה, שאם לא כן מה מועיל פינוי הבית? הרי אם הבית היה כבר טמא אלא שלא ידענו זאת, גם החפצים שנמצאו בו כבר נטמאו. זאת אומרת שהטומאה והטהרה אינם שייכים למציאות הטבעית של העולם אלא למציאות הערכית של עם ישראל. משמעותן של הטומאה והטהרה היא שייכת רק למי שייעודו בעולם הינו "תיקון העולם" ואשר יש לו האמצעים לכפר על העוונות העלולים להופיע כפועל יוצא מכך שלא כל המאמצים מצליחים. לכן נאמרה פרשה זאת למשה ולאהרן כאחד: "וַיְדַבֵּר ד אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר", שהרי תורת משה היא תורת התיקון ותורת אהרן היא תורת הכפרה. ומתפקידו המיוחד של הכהן בפרשה אנו לומדים שזה אחד מאותם המצבים אשר בהם יש ערך שווה למימד התיקון ולמימד הכפרה.
ובכן, כך אמר רבי מאיר בתורת כהנים: "וכי מה מיטמי לו אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו מטבילם והם טהורים, על מה חסה התורה על כלי חרסו ועל פכו וכי מה מטמא בנגעים הרשעים או הצדיקים הוי אומר הרשעים אם כך חסה תורה על ממונו הבזוי קל וחומר על ממונו החביב..."
אם מצרפים ביחד את הדברים, הרי שהבשורה הטובה שנגעים באים עליהם יש לה עוד סעיף, שהוא שגילוי האוצרות אינו בא דוקא דרך צדקתם של הצדיקים אלא אפילו דרך מציאותם של הרשעים. ואעפ"כ "חסה תורה על ממונו הבזוי", ודבר זה מתגלה דוקא מכך שלא לדברים אשר יש להם תיקון בלאו הכי על ידי טבילתם אם נטמאו חסה התורה כשאמרה "ופינו את הבית" אלא דוקא לדברים פחותי ערך שאין להם תקנה. והיות והם פחותי ערך, למה צריך בכלל לדאוג להם?
נושא דומה לזה מופיע בתורה לגבי יעקב אבינו שכתוב עליו "ויוותר יעקב לבדו" ואמרו חז"ל "שנשתייר על פכין קטנים". גם כשבאו תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי לבקרו בשעת פטירתו, הוא אמר להם: "פנו כלים מפני הטומאה והכינו כיסא לחזקיה מלך יהודה שבא". שוב מופיעה כאן הדאגה לדברים קטנים שריב"ז חושש להם משום טומאת אוהל.
ידוע שהאשימו את רבי יוחנן בן זכאי על שנמנע מלבקש את קיומה של מלכות ישראל עצמה מהשלטון הרומאי, ותמורתה ביקש רק את יבנה וחכמיה. והנה שהוא גם יחד מבקש להכין כסא עבור חזקיה מלך יהודה שלא זכה להיות משיח בגלל שלא ידע לדאוג לעניינים הארציים המיוצגים דוקא ע"י הדברים הזעירים והפחותי ערך לעומת הדברים הנשגבים. גם סגנון הדברים האמורים לגבי יעקב "שנשתייר לבדו על פכין קטנים" מזכיר את הפסוק "ונשגב ד לבדו" וכך דרשו במדרש "מה הקב"ה כתוב כן, ונשגב ד לבדו, אף יעקב - ויוותר יעקב לבדו. דברים העומדים ברומו של עולם, ונשגב ד לבדו, מיוצגים במציאות שלנו ע"י דברים הנראים כפחותים ובזוים, "פכין קטנים" של הבית המנוגע, של טומאת אהלו של ריב"ז, של יעקב אבינו שייסד את דבר הדאגה בשאת והראה את הדרך.
כדי שהגאולה תהיה אמיתית, היא צריכה להיות כוללת. אם לא כלולים בה פרטי המציאות הכי זעירים שבעולם, הרי שיש מקום לחשוש שהיא אינה שייכת לכל.
כדי שיוודע לכל שאינו מזלזל הוא בחשיבותה של המסגרת הממלכתית, ציוה ריב"ז הוראה כפולה: פנו כלים, כדי להראות שהוא חס על פכים קטנים הנכנסים אף הם למהלך הגאולה; והכינו כיסא לחזקיה, שנמנע ממנו להיות משיח מחוסר התייחסות לעבודת האדמה ואשר החמצתו דוקא טוענת תיקון. ומהבית המנוגע אנו לומדים שאף לרשעים יש להם חלק במהלך הגאולה ושאוצרות יכולים להיחשף מקירות בתיהם.