עניין הצרעת עומד הוא במרכז פרשתנו. הצרעת מופיעה בפרשה כביטוי לטומאה, והמצורע נדרש איפוא להתרחק מן המחנה. אין התורה מגלה לנו בפרשה זו את טעמו ועניינו של עניין זה. במקום אחר, בספר במדבר, אנו למדים כי הצרעת באה על מרים בעקבות הלשון הרע שסיפרה על משה רבנו, אמנם כאן התורה לא חושפת את מהותה הפנימית של הצרעת. עניין זה הטריד חכמים רבים מכל רחבי העולם לאורך הדורות. כך, היו מבין החוקרים שטענו כי הצרעת אינה אלא מחלה, והדרישה של התורה מהמצורע להתרחק מן המחנה אינה אלא כ"תקנות משטרתיות-סאניטריות". חכמי ישראל, ובניהם רש"ר הירש (גרמניה, המאה ה-19), ר שמואל דוד לוצאטו (איטליה, המאה ה-19), והרב דוד צבי הופמן (גרמניה, המאה ה-20) יצאו נחרצות כנגד גישה זו, והביאו ראיות רבות על מנת לסותרה. כך כותב, למשל, שד"ל: "הנה כבר חשבו כי הרחקת המצורע היא מפני שהחולי ההוא מתדבק במגע. ונראה לי, שאם חששה התורה להידבקות החולי, כמה חליים אחרים יש המתדבקים, ולא התקינה התורה בהם שונה תקנה, ואיך לא ציוותה דבר על דבר הדבר?".
כנגד גישה זו מציעים חכמים אלו גישה שונה בתכלית אל טומאת הצרעת. הם טוענים כי אין הצרעת מחלה בעלמא, אלא היא עונש מאת ה יתברך על רוע מעשי האדם ותחבולותיו. אצל רד"צ הופמן היא מופיעה בתוך מערכת כללית שהוא בונה של שלושה סוגי טומאה המקבילים לשלושה סוגי עבירה (פירוש לספר ויקרא, עמ ריט-רכ). הוא מחלק שם את העבירות לשלושה סוגים: (א) עבירות כלפי ה, (ב) עבירות של אדם לעצמו-הוא, (ג) עבירות שבין אדם לחברו, חטאים כלפי החברה, ואלו מקבילות לשלושה סוגי טומאות שהוא מציין שם. לסוג השלישי - עבירות שבין אדם לחברו - מקבילה היא טומאת הצרעת. "חכמינו" כותב רד"צ הופמן, "ראו בצרעת עונש מובהק על עבירות שונות שבין אדם לחברו", והוא מציין שם לדברי הגמרא בערכין (טז, ע"א): "על שבעה דברים נגעים באים, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרת העין".
אמנם, מדגיש רד"צ הופמן, אין הצרעת מטמאת מפני שהיא תוצאת החטא, אלא מפני שהיא מסמלת את החטא. הצרעת היא סמל אפוא לחטאים שבין אדם לחברו. סמליות זו של הצרעת באה לידי ביטוי גם במאפיינה הייחודים של מחלה זו - "מתוך שהמחלה הזאת נראית מיד לעינים בעור הבשר ובהתפשטותה מנגעת מעט-מעט את כל הגוף, הרי היא משמשת דוגמה לאותן העבירות שנראות מיד בגופה של מדינה, אשר לקתה בהם ואשר מחריבות מעט-מעט את כל הבניין שלה". זאת ועוד, העובדה כי הצרעת היא סמל לעבירות שחטא האדם כלפי הזולת באה לידי ביטוי גם בדין לפיו "מוכרח המנוגע להתרחק מחיי החברה ולשבת בדד מחוץ למחנה". אדם אשר חטא כנגד החברה, לחברה יש את הזכות והיכולת להרחיקו מקרבה.
הצרעת, אם כן, הריהי עניין חברתי בעיקרו. היא באה על האדם החוטא כנגד הזולת, המסכן את החברה והפוגע ביסודותיה, דבר המתבטא כאמור במאפייני המחלה, כמו גם בדיני התורה. רגילים אנו לתפוס את ענייני הטומאה והטהרה כשייכים אך ורק לקשר בינינו לבין הקב"ה. הצרעת מלמדת אותנו איפוא כי לא ניתן להפריד את הטהרה מהיחסים שבין אדם לחברו, וטומאה באה על אדם לא רק בגלל עבירות שבין אדם למקום, אלא גם בשל פגיעה בזולת. ומאידך, הטהרה איננה בנויה אך ורק על יסודות שבין אדם למקום, אלא היא עומדת גם על בסיס יחסים בינאישיים מתוקנים וטהורים.